הסתה לעומת נתינה // הרב בן ציון נורדמן

כותב השורות (צילום: אבי רביבו)

בשבוע זה אנו פותחים בקריאת ספר "שמות", החומש עוסק בתהליך בניית עם ישראל החל מגלות מצרים והשעבוד שזיכך והכין אותנו לקראת יציאת מצרים, והמשך בקבלת התורה במעמד הר סיני, והקמת המשכן להשראת השכינה בתוך עם ישראל.

במקורות מציינים תקופה זו לדורות, כזמן התבוננות בתהליך מחדש בכל שנה, בבניינו הנפשי והרוחני של כולנו, התקופה נקראת ימי ה"שובבים" - ראשי התיבות של הפרשיות העוסקות בתמצית התהוות האומה.

התורה מספרת על המיילדות שפרה ופועה , שקיבלו פקודה חד משמעית ממלך מצרים. "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה". יועציו חזו בכוכבים שמנהיג היהודים יהיה ממין זכר. הוא הורה למיילדות להרוג כל זכר שייוולד ליהודים. כך קיווה שהמועמד להוצאת ישראל ממצרים – יומת.

מה הייתה עושה כל מיילדת שהייתה מקבלת כזו פקודה? כיצד ניתן לשקר את פרעה? כיצד ניתן מצד אחד להחיות את הילדים, ומאידך לא לעורר את חשדו של המלך? כאן מלמדות אותנו המיילדות העבריות, כיצד מתוך אחריות מסירות ונחישות ניתן להגיע לפתרונות יצירתיים "מחוץ לקופסא".

כאשר פרעה מגלה שבניהם של היהודים לא מתו, הוא קורא להם לסדר. וכך מספרת התורה: "וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". המיילדות סיפרו לפרעה, שהנשים היהודיות אינם מזמינות את המיילדות בטרם הם יולדות אלא "מסתדרות לבד". תשובה פשוטה ומוחצת. שפרה ופועה לא גמגמו, לא התפתלו. שאלת שאלה? קיבלת תשובה!

שואלים המפרשים, כיצד האמין פרעה? האם קיבל את תשובתם המגוחכת לכאורה - בלי היסוס? האם הוא לא חשב לרגע כיצד בדיוק כעת הנשים היהודיות מתחילות ללדת לבד?

יש לכך תשובות רבות. אחת התשובות עוסקת ב"כוחה של הסתה". שיעבוד מצרים החל בהפחדה של העם המצרי מהשתלטות היהודים על ארץ מצרים. פרעה הסית את העם שהיהודים מסוגלים לקעקע את השלטון, למרות שהיהודים הועילו למצרים, יוסף היה זה שהציל את הכלכלה המצרית והעם המצרי מאבדון, למרות שיעקב בירך את הנילוס שהשקה את מצרים, עדיין משכנע פרעה את העם המצרי שהיהודים הם מזיקים ומסוכנים ללאום המצרי, כי הם זרים ומוזרים, ולפיכך "ברגע שיכולו שתהיה להם אפשרות, הם ילחמו בנו ויעיפו אותנו מכאן".

כוח ההסתה חלחל בעם המצרי: היהודים שונים - ואינם שווי זכויות. המיילדות העבריות השתמשו ברעיון, ובתשובתם לפרעה הוסיפו משפט: "כי לא כנשים המצריות העבריות". הנשים העבריות שונות מהנשים המצריות. פרעה היה כה שקוע בעומק ההסתה, עד שהאמין בעצמו לשטות שבדה... לו היה מסיר לרגע את האמונה ב"גולם" שהוא עצמו יצר, היה מבין שאין הבדל פיזי בין הנשים העבריות לנשים המצריות. אך כוח ההסתה היה חזק גם ממנו... והוא נפל ברשתו.

זהו לקח גדול להתנהלותנו הציבורית. בימי בחירות, כאשר המפלגות מפריחות סיסמאות לחלל האוויר ומסיתים כנגד המפלגה המתחרה, או כנגד מגזר שלם, עלינו לזכור כי מוטלת חובת אחריות גדולה למניעת הסתה, היא עלולה לחלחל חלילה ולהפוך לעובדה מוגמרת. העם היהודי סבל רבות במשך הדורות מהתנכלויות שהוצתו באש ההסתה כנגד העם היהודי. אין לנו את ה"פריבילגיה" להשתמש בהסתה ככלי ניגוח בתוכנו!

• • •

אך האמת היא כי עם ישראל – מאוחד ! בערבות הדדית אמיתית ועמוקה.

מובא בקדמונים טעם נוסף לגלות מצרים, כדי שכולם יתחילו יחד מאותה עמדה, כולנו היינו עבדים במצרים, ושאף אחד לא יתגאה על השני.

לצערנו, היום אנו נדרשים "לרענן" את הזכרון הזה, להיזכר שכולנו הגענו מאותה נקודה... שוכחים את המשפחה, את הסביבה ובעיקר את הנצרכים...

אבל בנקודה הפנימית, בשורש, כל העם שלנו מאוחד, עם נפלא של נתינה ללא גבול!

אשתף אתכם בתגובות הרבות שקיבלתי על הטור בשבוע שעבר על היזמה להירתמות לגיוס משאבים כללי עבור נצרכים, ואצרף – רק לדוגמא – אחד מהתגובות החמות שקיבלתי: (מעתיק מילה במילה)

הרב נורדמן שלום!

אני קוראת את הטור שלך כל שבוע וברוך ה' באדיקות ונהנית ומקבלת תשובות לשאלות רבות. הטור של השבוע הוא רלוונטי לגבי מתמיד, ומעלה בפני שאלה אליך, ברשותך:

אני מורה בביה"ס וחברתי לארגון "לקט" שמספק לנו לחמניות כדי להכין לתלמידים רעבים סנדוויצ'ים. עקב אי הבנה מצד הארגון הם מספקים לנו חומרים רק ל12 סנדוויצ'ים יומיים. בביה"ס שלנו ישנם הרבה יותר ילדים רעבים. מה שגרם לי לחבור לאדם שתורם לנו לחמניות נוספות ואת המילויים אני קונה בכספי האישי. לאחרונה מורות נוספות תורמות פה ושם גם כן. השאלה שלי היא כזו. מגיעים כעת על בסיס יומיומי המון המון תלמידים לקבלת סנדוויצ'ים ואני מכינה אותם באהבה רבה באמת. חלקם מגיעים לא בגלל שהם נזקקים באמת אבל כולם מקבלים ובכבוד. השאלה שלי היא-כלפי הבורא- האם מה שאני עושה נחשב חסד וערבות למרות שחלקם אינו נזקק? האם מבחינת הקב"ה עשיתי לו נחת או שכל מה שאני עושה באהבה הוא סתם בשביל עצמי?

אני מתחבטת בשאלה הזאת רבות לאחרונה. אודה לתשובתך המלומדת.

בכבוד רב...

לשאלתה התייחסתי באופן ספציפי, אך לא זה הנושא כרגע... וכעת רק תגידי לי אתם: האם יש בעולם עם רחמן כמו העם שלנו?

זו היא התשובה שלנו להסתה: נתינה, ועוד נתינה!

ובכן, זיכרו את התאריך: ט"ו בשבט! הבה נשלב כוחות לעזרה הדדית – יחד שבטי ישראל!