ימים טובים באו ליהדות החרדית, ח"כים צעירים ונמרצים מושבעים במליאה, באים במטרה לעסוק בצרכי ציבור, ולסייע ככל הנדרש להגדיל תורה ולהאדירה. ברחוב החרדי משתררת תחושת אופוריה. היינו מרחק לא גדול מהקמת ממשלה חילונית, והנה כמו חלום, עשרים נציגים שומרי תורה ומצוות חדשים גם ישנים מסתובבים במסדרונות השלטון ומנעמי שררה בידיהם. מבורך!
היה מצופה כי יצופפו שורות, יפשילו שרוולים, ויתחרו ביניהם מי לוקח לעצמו כפרויקט אישי למשך הקדנציה נושאים חשובים הטעונים שיפור, ולא חסר מה. והנה במקום זאת, ציוצים עפים ותדרוכים נמסרים על שלל ויכוחים ומריבות, למי הבכורה ולמי הנזיד, מי יצא ומתי נקבע. יתירה מכך, לו התחרות התקיימה על תפקידים שיש בהם ממש, ואילו הוויכוח נישא בחדרים סגורים דיינו. אך הבושה הגדולה היא, על מה יצא הקצף והיכן הוא התפזר..
ח"כים יקרים! מוטלת עליכם אחריות כבדה; שליחות יום יומית עבור צרכי הציבור, זה כולל מצבים לא קלים, הכרעות קשות, וצעידה מפרכת בשדות דרדרים ליישום מטרות קדושות ונעלות. דא עקא, שנראה, כי מרוב פניות לא רואים ציבור, ובזרם המשימות החתירה מעייפת, ואט אט נעלמת הנאמנות ותשומת הלב לשולחים ולצרכיהם, משל לא היו.
להלן תזכורת, וכדי שלא אצא רק ידי חובת שחרור קיטור, אביא את התייחסות התורה למטרה המרכזית והמהותית של שליח ציבור. והיה לכם לעיניים!
הביטוי הרווח "למדה תורה דרך-ארץ", כתוב פעמים רבות בהקשרים שונים ומגוונים בתורה ומפרשיה. ומובא כהצעה טובה, כיצד נכון ראוי האדם לנהוג בעניינים הנוגעים ל'דרך-ארץ'. בהתאם לכך, באמצעות התבוננות במשה רבינו שהיה המנהיג הראשון בתולדות האומה, ניתן וראוי ללמוד ולהחכים על מהות התפקיד, והאחריות המוטלת על כתפי שלוחי ציבור.
בפרשת שלח התורה מעניקה לנו הצצה לדיאלוג מרתק המתנהל בין הקב"ה לבין משה רבינו; זה קרה לאחר חזרת המרגלים, ותלונות עם ישראל על משה ואהרן שעדיף היה להישאר במצרים. הקב"ה פונה אל משה רבינו בהצעה נהדרת עבורו, בטרמינולוגיה של היום קוראים לזה 'הצעה שאי אפשר לסרב לה'. "אעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו"
במילים פשוטות, הקב"ה מאס בתרבות התלונות הקלוקלת של עם ישראל; והוא מציע למשה רבינו להקים את עם ישראל מחדש באמצעותו. לכאורה הצעה קוסמת, והדעת נותנת שעל משה רבינו היה לחטוף את ההצעה בשתי ידיים.
כאן מתרחש דבר מעניין, משה רבינו לא עונה על ההצעה, אלא מערים סברות נגד הרעיון לכלות את עם ישראל, ואף ממשיך בתפילה נרגשת.
אם נעצור לרגע ונסקור את הדרך, נראה כי תלונות עם ישראל על משה רבינו הנם מרכיב דומיננטי שהחל במצרים והמשיך לאורך כל המסע במדבר; מסתבר לחשוב כי משה רבינו נשא עמו מטען רגשי לא קל על עם ישראל, ובצדק.
מובן לכאורה, כי היה עליו להיענות להצעת הקב"ה, להפוך אותו לעם ישראל החדש. והוא סירב.
אולם, נדרש לזקק מכאן תובנה עמוקה ומהותית ביחס לתפקיד המנהיג, באופן של לימוד 'דרך-ארץ'. הכלל הבסיסי לכל הנושא במשרה ציבורית, הוא שמוטל עליו לנקות את נגיעותיו האישיות, ולשים לנגד עיניו אך ורק את טובת הציבור. גם אם לעיתים ישנה הצעת הטבה אישית קוסמת, ואפילו נראית צודקת. נדרש להתעלם מרעשי הרקע; המחשבה היחידה שאמורה להנחות את הדרך הינה טובת הציבור, מה טוב ונכון עבור הציבור.
לסיום, חשוב להדגיש, למרות הכל אנחנו נמשיך להצביע, גם אם הקטטות יגברו, אבל הציבור לא טיפש, וחשוב לו לראות בכם נציגים שכיף להתגאות בהם.
- הכותב הינו יועץ אסטרטגיה ותקשורת
הצגת כל התגובות