מבעד לשינה הסמיכה של ליל שישי, נשמע שוב ושוב רטט מעורפל של שיחות נכנסות, ספק מתוך חלום. הצצתי בנייד, ושטף ההודעות לא הותיר מקום לבלבול. אסון במירון. המחשבה הראשונה והמיידית, הייתה על כל המכרים ששאלו אותי כמה שעות קודם לכן אם אני מצטרף אליהם לנסיעה.
בתוך דקות כבר הייתי בנסיעה לאולפנים, מנסה במקביל ליצור קשר עם חברים, אנשי חילוץ ושיטור. לא היה עם מי לדבר. בליל מחשבות מהיר ואסוציאטיבי על המקום הקסום שבו הייתי עשרות פעמים. ניסיון להבין מה קרה שם בדיוק ובאלו מן המעברים. הראש מנסה לשחזר את המתאר הסבוך של המתחם.
אבל בתוך רגעים, התחלפו התמונות מהזיכרון, במחזות ובקולות שהעין והלב לא יכלו לסבול. דקות לאחר מכן כבר שמעתי את עצמי מדווח על האסון האזרחי החמור בכל הזמנים.
אחרי שעות רצופות באולפן, החלו להגיע גם פנים ושמות. קורבנות ראשונים שזוהו, אחרי שהוגדרו נעדרים. המשפחות מרוטות העצבים חיפשו כל שבב מידע, והטלפון לא הפסיק להבהב בשידור. אחותו של שמחה בונים דיסקינד ז"ל ביקשה לעלות לשידור לשאול בגרון חנוק אם מישהו ראה או שמע. זמן קצר לאחר מכן כבר שלח לי מכר מאחד הארגונים שאחיה אינו בין החיים. הבטן התהפכה.
המכנה המשותף התברר מהר למדי: כל הקורבנות מגיעים מהציבור החרדי והדתי. ילדים, בחורים, אברכים ואבות למשפחות גדולות. לרגע עברה בי המחשבה על מידת ההשפעה שתהיה לעובדה הזאת על מידת האמפתיה הציבורית בישראל הלא-חרדית. האם יהיו מי שיביטו בתמונות ויחושו מידה מסוימת של ריחוק לאסון ולקורבנות.
האסון הזה הגיע בסוף שנה שבה התרגל המגזר החרדי למקומו בראש הכותרות, סביב הקורונה. הקשרים העדינים עם הציבור הכללי בישראל נמתחו לקצה. ופתאום הגיע הרגע הנורא הזה. תהיתי עם עצמי, כאיש תקשורת שחי על התפר הזה ומסקר הרבה מאוד שנים את הקשרים המורכבים בין הציבור החרדי למגזר הכללי, האם זו תהיה נקודת ההפשרה, או חלילה להיפך: רגע כואב, שימחיש את המרחק שנפער בחסות שנתיים של ארבע מערכות בחירות ומגפה אחת. אני לא אוהב להתבדות.
הפעם נשמתי לרווחה. פעמיים. פעם אחת מהמהירות שבה הציבור הרחב פרש את ידיו לחבק, ופעם נוספת מול הציבור החרדי שהתרפק בחזרה. כמו אחים שלא נפגשו מזמן. זה על צווארו של זה. המראות מכיכר רבין, והפרשנים חובשי הכיפות השחורות באולפנים שליוו רצף ארוך ובלתי פוסק של שידורים חיים שנמשכו ימים, בהרבה חמלה, בהרבה הקשבה.
היה את אותו הרגע שבו סיפר שמואל חיות, אחיו של ידידיה ז"ל, על האימה, בתוך הנהר האנושי המחניק, ועל הרגע שבו כבר אמר "שמע ישראל" לפני שייפרד מהעולם. לא מכיר לב פועם שלא עצר לרגע. זה היה רגע אחד מני רבים.
חסידות תולדות אהרון נמצאת בקצה מאה שערים, בקצה הקצה של הציבור החרדי. ההדלקה שלה בל"ג בעומר הייתה המוקד לכאורה, אבל בין הנפגעים הרבים היו משפחות מכל הגוונים במגזר שומרי המצוות. המשותף לכולם הוא, שהם כנראה לא קיוו מעולם לזכות בתשומת הלב של מצלמות טלוויזיה "חילונית".
בשלב הראשון היה חשש שלא יהיה שיתוף פעולה. שלא יסכימו לדבר. להיחשף. אבל גם זה לא קרה. וזו לא רק התקשורת שגילתה עניין, זה גם המגזר החרדי שפתח את הדלת. מההודעות הרבות למדתי שהציבור החרדי התנחם בחיבוק הישראלי. המפגש קרה. בסוף, בעומק, אנחנו הרבה יותר טובים מהפוליטיקה שמדברת מעל לראשנו.
יעידו התורים הארוכים למבצע תרומת הדם בכיכר רבין בתל אביב. יעידו המנחמים הרבים, אנשים חילונים, שהגיעו לנחם בהמוניהם, ושיתפו בהתרגשות. גילינו, שוב, שאנשים אחים אנחנו. רק למה ככה? אפשר גם אחרת. החרדים אינם איום על ישראל, והישראליזציה אינה איום על החרדיות. אנחנו יכולים להיפגש יותר. רק עדיף שנעשה זאת בשמחות.
הצגת כל התגובות