תִּישְעַ'ס הַיוֹמִים // ח' רציני

(עיבוד: דבי גולד)

"חוץ מהקטע שדורכים חזק על החולצות הלבנות ומסתובבים עם מספר הנעל על החולצה תשעה ימים, אני דווקא אוהב את התקופה הזו". הבריק שימי בן השמונה בארוחת ערב חגיגית.

לכל הטורים של 'בקריצה' - הקליקו כאן

חגיגית על שום מה? על שום שאסור לאכול בשר וכל כיו"ב ואמא חזרה מותשת מהעבודה אז קנינו פיצה עם בולגרית ואם כבר מזמינים אז אבא אוהב רביולי ברוטב שמנת ואייס קפה.

וגם על שום שיש אווירה חגיגית בבית. סגרנו צימרים...!

בעצם לא בטוח שההגדרה המדויקת לדירה בצפת שהחלפנו עם דודים נחמדים שפרסמו בעיתון, היא 'צימרים'. אבל אבא אומר שצימר באידיש זה חדר, ושם יש שלושה חדרים! ומרפסת לבית הקברות העתיק. אז זה בטח נחשב.

בכ"א האווירה חגיגית ושמחה מאוד, אמא הלכה אתמול עם שרי לקנות בריכה, שיהיה לבין הזמנים. זה באמת 'דבר האבד' כי היה מבצע מטורף, ברכישת בריכת זאטוטים מקבלים (בתוספת קטנטנה) בריכה על עמודים ארבע על חמש מטר!, פלוס מַצוֹפים ורובי מים לכל המשפחה. אבא שאל רב והוא מיד אמר שמותר. בתנאי שלא נשתמש כמובן עד אחרי תשעה באב. (אז בנתיים אנחנו משתמשים בבריכה כטרמפולינה, בתקווה שלא יהיה בה חור...).

בגלל כל השִֹישו ושימחו הנ"ל, זה קצת מטעה, תקופה מבולבלת. וקצת הרבה קשה להסביר לשימי שבאמת אלו ימים לא פשוטים בכלל בכלל. ימים של אבל וחורבן. בפרט שהוא מאוד מאוד שמח שאמא לא מתחננת אליו להיכנס להתקלח, והוא יכול לישון אפילו עם הבגדים, וגם לא חייב לשים אונדציל בנעליים בבוקר.

דובי, בן ה10 שקצת יותר גדול, כן מבחין בין הדברים, הוא גם מוזיקאלי מאוד ויודע שמוזיקה ווקאלית למרות שנשמעת מיליון דולר, מרגשת ומקפיצה, וגם סטראופונית. זה לא זה. עדיין עם אוזן חדה מוזיקה של כל השנה משמחת הרבה יותר, ובכלל עצם זה שצריך להסביר לכל מי שלא מבין את ההבדלים, היא גופא החורבן והקושי הגדול...

אבל הניסיון קשה ומתגבר ככל שהאבל גדל. למשל בתשעה באב, שזה השיא. מוישי חוזר כל שנה מהישיבה עם סיפורים קשים לשמיעה. כנראה שהשילוב של ריח הגרביים בחלל בית המדרש, ספסלים הפוכים ומזוודות ארוזות הוא מתכון קטלני, ובעיקר מצחיק ל"ע. אחרת אין שום סיבה מדוע בחורי חמד חבושי קרוקסים ונטולי הגיינה מים וסבון, יסתובבו עליזים או ייהנו ממנגינת 'אלי ציון ועריה'.

נשוב לצימר. חשבנו - הילדים, לקנות לאבא מתנה יפה! מסכן. הוא כבר שבועיים יושב רכון לאורך היום והלילה ומחפש באותיות הכי קטנות בעמודים הכי אחרונים של העיתון דירה יפה להחלפה.

הוא אומר שמניסיון אי אפשר לסמוך על אף אחד ואנשים לפעמים טיפ טיפה מגזימים, אנשים עם לב זהב, ובאמת רוצים לתת הרגשה טובה. לאמבטיה הם קוראים ג'קוזי, למיטה מתקפלת - ספה, למרפסת שירות - נוף לים. ולחדר וחצי, פנטאהוז.

אז הוא נוסע לראות מקומות. "אין כמו מראה עיניים". צדיק. ואנחנו מצטרפים אליו להתרשם ועל הדרך קופצים לקברי צדיקים וקונים ארטיק חלבי.

אמרתי לכם יש אווירה חגיגית בתשעת הימים אצלנו, אבל זה לא סותר, האבל כל הזמן באוויר. גם עקב ריח הזיעה שבחלל הבית וגם בגלל המתח האינסופי והספק האם גם השנה המדוזות ייעלמו מיד לאחר הצום.

תקופה קשה 'בין המצרים'. בין לבין כזה. בין הצורך לאכול ולקיים את הגוף בארוחה חלבית בסיסית, לבין לא להתענג מידיי ולהישאר עצובים. בין ההכרח לסגור צימרים מלונות ותוכניות לקיים 'וקווי השם יחליפו כויח', לבין ההתנזרות מבשר, ושאר ההלכות. בין ספרי לימוד קרועים ותעודות ככה ככה, לריח העטיפות המְֹשַכר ולאמא – המורה, שנחה.

אבל יש גם צדדים חיוביים... כמו למשל החולצות המגוהצות והמקופלות שמוכנות לכל השבוע. בכלל, לאורך השנה מוישי לא תמיד מחליף חולצה כל יום, אבל בתשעת הימים אמא מכבסת כבר יומיים ומגהצת כל הלילה, וכשהכל מוכן מראש, זה הרבה יותר נח.

וגם ה'דבר האבד' עושה פלאים. המון המון דברים שלא קנינו כל השנה כי הם יקרים או מותרות, אבא מתיר עכשיו משום 'דבר האבד' כי יש כמויות של מבצעים ואווירה של ערב בין הזמנים בגאולה, מה שגורם לשמחה רבה בבית ולריח של חדש.

והשנה... יש באמת משו מיוחד. אין שבוע שחל בו!, והכל הרבה הרבה יותר קל. לא צריך סיום בשביל לעשות על האש, וזו היתה אמורה להיות סיבה מספקת לברך 'שהחיינו'...

רק אנחנו מקפידים לא לברך שהחיינו בתשעת הימים....!