בימים אלו חזרנו לעונת החתונות ולעריכת חופות במלוא המרץ. ולקראת סוף השבוע ציינו את ט"ו באב, הזמן המסוגל לשידוכים, זוגיות ואהבה.
בחרתי לשתף אתכם בדילמה ייחודית שהתגלגלה לפתחינו, ידידי הרב עו"ד חיים הבלין – אחד מעורכי החופות המבוקשים ביותר, שיתף בקבוצה של רבנים מסדרי קידושין בהודעה דלהלן: לאחרונה יותר ויותר אולמות וגני אירועים מטילים את האחריות לדאוג לכוס שבירה על הזוג, וממליצים לזוגות לפנות לרב.
הסיבה לכך פשוטה. האולמות והגנים חוטפים תביעות או מכתבי דרישה לפיצוי כשהזכוכית פצעה לחתן את הרגל. (ככלל יש היום טרנד שחתן לא לובש גרביים לאירוע, נועל נעל עם סוליה דקה, או לחילופין קופץ עם שני רגליים באוויר לבקשת הצלם, ועוד). הזוגות פונים אלינו שנביא כוס, מה שאומר שמלבד הבלגן לדאוג לכך, האחריות לעניין, במקרה של פציעה , עלולה ליפול עלינו . הרב הבלין מביא את הדילמה (אולי בכובעו כעו"ד...) מחד החשש מאחריות לתביעה אישית, מאידך הרצון להיענות לבני הזוג, כל אחד בדרכו. וכאן הציג כמה הצעות מקוריות איך להסביר לזוג שהוא זה שצריך לדאוג לנושא.
מטבע הדברים הדבר הפך לפולמוס נרחב בקבוצה, וכן לסיפורים שונים בנדון, חלקם משעשעים, וחלקם פחות...
•
רציתי לעצור לרגע של מחשבה על עצם המנהג של שבירת הכוס בחופה, כשהיום זה מלווה בקריאות קצובות של "מזל טוב"... לא נעבור על פרטי המקורות הרבים, את חלקם אני נוהג לומר במעמד החופה. הטעם העיקרי והרלוונטי הוא זכר לחורבן ירושלים. כל זמן שביתו של בורא העולם עומד בחורבנו, גם הבית הפרטי שנבנה בשעת החופה ע"י בני הזוג – אינו שלם.
כך תחת החופה בזמן השמחה הגדולה ביותר שלנו, עומד החתן ואומר בפיו את הפסוק שאמרנו בתשעה באב: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי... אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".
•
רבים תמהים ובצדק על הנוהג המקובל לחבר בין שבירת הכוס ובין קריאות ה"מזל טוב", שהרי שבירת הכוס נועדה כדי להזכיר את צער החורבן, ולא כדי להרבות את השמחה אלא להיפך להראות ששמחתנו אינה שלמה עדיין. ואיזה טעם יש לקריאות מזל טוב מהדהדות דווקא לאחר אקט זה?
השבוע ראיתי מאמר מהרב ברוך צבי גרינבוים ראש ישיבת דרך השם, שהסביר בטוב טעם והדברים מתאימים מאוד לימים שעברנו, ולתקופת "הפטרות הנחמה" שאנו קוראים בשבועות אלו.
זיכרון ירושלים והעלאתה על ראש כל שמחה אינו בא רק כדי לזכור את חורבנה של ירושלים, אלא בעיקר לתת את הצביון האמיתי שעלינו לתת לחיינו, עוד לפני שירושלים תבנה.
ירושלים הייתה 'עיר לדוגמא', בה ידעו תושביה מה עיקר ומה טפל בחיים. אנשי ירושלים שחיו בצלו של בית המקדש הושפעו ממנו לטובה, חיים של הרמוניה בין רוחניות לגשמיות ברמה מושלמת.
כלל ישראל, כשעלה לרגל לירושלים, הושפע לטובה מחכמתם וצדקתם של חכמי ירושלים. משום כך, גם לאחר חורבנה אנו מעלים את זכר עניינה על ראש כל מעשינו - כדי שהזיכרון הזה ישפיע על כל פעולותינו.
זיכרונה של ירושלים בכל שמחה יהודית אינה באה כדי לגרום צער ולהשבית שמחה. היא נועדה בעיקר להזכיר לכולם את היעוד האמיתי שלנו בחיים - לחיות – כמו בירושלים לפני חורבנה.
ולפי זה מובן טעם מנהג קריאת ה'מזל טוב' בדיוק לאחר שנשברה הכוס. דווקא כשעולה ירושלים על ראש השמחה, הנוכחים מקבלים את הצביון הנכון לשמחה – או אז יודעים גם החתן והכלה שביתם צריך להתאים לרעיון של 'ירושלים', ובכך תהיה תלויה הצלחת ביתם. משכך, משהכניסו בעלי השמחה את עניינה של ירושלים לביתם, קורא הקהל ומברך שהבית החדש ייבנה במזל טוב!
•
אל לנו להשאיר את ירושלים רק כזיכרון היסטורי שהיה ואיננו, או כגעגוע לדבר ערטילאי שאין לו עלינו כל השפעה. ככל שנכניס את רוחה של ירושלים לתוך חיינו ונעלה אותה על ראש שמחתנו - כך נזכה בחיינו ל'מזל טוב'...