קריין בטלוויזיה לא סתם טועה / ידידיה מאיר

(צילום: מסך)

1.

יום רביעי האחרון, שבע בבוקר. רשתות התקשורת השונות מדווחות על פטירתו של האדמו"ר מויז'ניץ שהלך לעולמו במהלך הלילה. גם בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 מדווחים. המבזקן מקריא חמור סבר את הידיעה הבאה: "נפטר האדמו"ר מויז'ניץ: הרב משה יהושע הגר, ראש חסידות גור, הלך לעולמו הלילה בגיל 95".

בואו נקרא שוב את המשפט הזה, שלא רק שודר בעל פה, אלא אף נכתב מילה במילה בכתובית לצד תמונתו של האדמו"ר המנוח. "נפטר האדמו"ר מויז'ניץ: הרב משה יהושע הגר, ראש חסידות גור, הלך לעולמו הלילה בגיל 95".

אני יודע שטעויות לעולם חוזרות, ואני גם כל כך לא מאלה שעומדים בפינה ורק מחכים שהשדרן (או הבעל-קורא) ימעד בלשונו, אבל נדמה לי שעל הטעות המפוארת הזאת צריך להתעכב לרגע. חוץ מזה שהיא מאוד משעשעת (וסגולה לאריכות ימים לאדמו"ר מגור שליט"א), היא גם שיעור מרתק בתקשורת.

את מהדורת החדשות ערך והגיש מן הסתם אדם אינטליגנטי, ידען אפילו. יש תחום אחד שבו הוא יכול לטעות כך. הרי שדרן שהיה אומר משהו כמו "קפטן הפועל תל אביב, הכדורגלן וואליד באדיר, קלע סל לבית"ר ירושלים" היה הופך לבדיחת המדינה. בעצם, הוא לא היה הופך לבדיחה, פשוט בגלל שטעות כזאת לא הייתה מתרחשת לעולם. אף שדרן לא היה מערב בין כדורגל לכדורסל. אין צ'אנס.

אז נכון שוויז'ניץ זה לא דבר קדוש כמו הפועל תל-אביב, וגם קשה לצפות מעיתונאי שאינו בקיא במגזר הדתי לדייק בכל הפרטים והניואנסים, ובכלל, כל הכבוד לטלוויזיה שראתה לנכון לדווח על פטירת האדמו"ר הישיש. אבל אולי כדאי שנלמד מהמבזק הקטן והלא באמת חשוב הזה על היחס של התקשורת כולה לעולם הדתי.

היא לא באמת מכירה או מתחילה להבין אותו. ויז'ניץ, גור, מיגרון. הכול אותו דבר. מין גוש דוסי ענק ואחיד שלא ברור מה הוא רוצה מחיינו. לכן לאיש במערכת לא נדלקה נורה אדומה, אפילו לא נוכח הכשל הלוגי במשפט הזה: הרי אם הוא האדמו"ר מוז'יניץ איך הוא מנהיג את גור? מה זה בכלל גור? מה זה ויז'ניץ? קודים מוצפנים עבור עב"מים? מה זה אדמו"ר? וחסיד? ואם זו רמת ההיכרות וההבנה, על מה בכלל אנחנו מתווכחים כשאנחנו מנהלים דיונים סוערים על דת ומדינה?

ומה הכי מייאש? שרוב ככל הצופים, אני בטוח, בכלל לא שמו לב לטעות המביכה. האדמו"ר מויז'ניץ, מנהיגם של חסידי גור הלך לעולמו. נו, עוד הלוויה המונית ושחורה. עוד פקק בגוש דן.

טוב לפחות שלא דיווחו שמי שיחליף אותו עכשיו זה ההוא שקיבל פרס ישראל, הרב דרוקמן. נו, הרב הקיצוני הזה מקריית מוצקין.

2.

את ויז'ניץ אני מכיר בעיקר דרך ניגוניה.

לפני כעשרים וחמש שנה, בעודי תלמיד בבית ספר יסודי, זכיתי להידחק לטיש של ליל שבת. אני אפילו לא זוכר מי הביא אותי, אבל מי שהיה שם ולו פעם אחת, אפילו כילד קטן, יזכור הרבה שנים אחר כך את החוויה.

מאות חסידים סביב שולחן הטיש, בראשם רבם נשוא הפנים, וכולם שרים במקהלה ענקית את מה שהם מכנים "ההמנון". מהו אותו המנון שהאדמו"ר והחסידים אף נעמדים על רגליהם לכבודו? "קה ריבון עלם ועלמיא, אנת הוא מלכא מלך מלכיא" (מעניין אם את מילות ההמנון הזה היה מסכים השופט ג'ובראן, או בעצם גם בייניש, לשיר).

זהו אותו ניגון ויז'נצאי עתיק, מלא חגיגיות מצד אחד, ותחינה וכיסופים מצד שני. האדמו"ר שר בית והחסידים חוזרים אחריו. ועוד בית, והם אחריו. כך מהתחלה ועד הסוף, עד הכמיהה "למקדשך תוב, ולקודש קודשין... ויזמרון לך שירין ורחשין, בירושלם קרתא דשופריא". בעשר השנים האחרונות, מאז נפל למשכב, הפסיק האדמו"ר לערוך את הטישים של ליל שבת, למגינת לב החסידים.

רבות נכתב על סיפור חייו המפותל של היורש, רבי ישראל הגר מויז'ניץ שליט"א. אני ראיתי אותו לראשונה לפני כשלושה חודשים. זה לא היה במסגרת טיש או תפילה, אלא בארוחת ערב בחוות רונית. כן, כן, אותו מתחם חתונות אופנתי באזור השרון.

בחודש כסלו האחרון איגוד מוסדות ויז'ניץ ערך שם אירוע הצדעה. בדינר השתתפו חסידים, אנשי מעשה ורבים מבכירי המשק. בשיאו של הערב, לאחר האוכל, המוזיקה והנאומים (אוי, כמה קשה לניר ברקת לבטא נכון את המילה "ויז'ניץ") נכנס לאולם רבי ישראל הגר, "הרב מויז'ניץ", כפי שכונה אז, בטרם עלותו לכס האדמו"רות. כל הנוכחים, דתיים וממש לא, ניגשו אליו בזה אחר זה ללחוץ את ידו ולקבל את ברכתו.

3.

והנה סיפור קטן שמלמד משהו על האדמו"ר החדש: על בימת האירוע ההוא עמדה לאורך הערב מקהלת חסידי ויז'ניץ. היא מנתה כעשרים אברכים וילדים מויז'ניץ, וגם אחד חריג מבחוץ. אאוט-סיידר. שמו אהרל'ה סמט, הוא חסיד תולדות אברהם יצחק ממאה שערים בירושלים, שמרבה להופיע בשמחות ובכינוסי חסידים.

אבל מה? כדי לא לפגוע בלוק הויז'ניצאי האחיד, ביקשו מפיקי הערב גם מהזמר הזה להופיע, כמו יתר החברים במקהלה, עם מגבעת ויז'ניצאית. וכך היה לאורך כל המופע, מבלי שמישהו ישים לב שמשהו כאן חריג.

והנה נכנס האדמו"ר לעתיד, הקהל עומד על רגליו, והוא מתיישב על כיסאו בראש השולחן. באולם הושלך הס (כניסת אדמו"ר היא הסיטואציה היחידה שבה הקלישאה הנדושה הזאת פשוט מדויקת. כשהאדמו"ר נכנס באולם באמת הושלך הס), וכל הנוכחים ציפו לשמוע את דברי התורה שלו.

והוא אכן דיבר על חג החנוכה שיחול יום למחרת, ועל ניצחון המכבים על היוונים, ועל חשיבות לימוד התורה והחזקתה. אבל לפני שדיבר, הוא התעכב לרגע. נראה היה שמשהו מפריע לו. הוא הסתכל על המקהלה שבקצה הבימה, החסידים שרגע קודם שרו בהתלהבות "שאו שערים" עמדו פתאום בדריכות ולא הבינו מה הרב רוצה. והנה הוא מסמן משהו למישהו בקצה המקהלה. גש אליי.

אהרל'ה סמט יצא ממקומו שבשורה השנייה, חצה את הבמה ונחפז אל הרב מויז'ניץ. כולם ראו איך הרב אומר לו משהו, סמט מחייך מאוזן לאוזן, וחוזר אל מקומו בין המזמרים ואז, רק אז, מתחילה הדרשה.

בסוף הערב חיפשתי את סמט. הייתי חייב לדעת מה קרה שם. וכך הוא סיפר: האדמו"ר הסתכל במקהלה, וראה שם מישהו יוצא דופן. אני לא יודע אם הוא פשוט מכיר את כל חסידי ויז'ניץ בשמותיהם, או שהוא התבונן וזיהה אותי וידע שאני פשוט לא אחד מהם. הרי תמיד אני עם הבגדים הירושלמיים של תולדות אברהם יצחק ופה אני פתאום אחרת.

אז הוא קרא לי ושאל: "מה זה, למה אתה לבוש פה עם הבגדים של ויז'ניץ?". אמרתי לו שככה המפיקים רצו, שכולם ייראו פה אותו דבר, אחיד. ואז הוא אמר לי: "לא, לך יש את החסידות שלך. את הדרך שלך. תבוא לשיר אצלנו כמו שאתה. לא צריך להתחפש".

4.

השבוע בקריית ויז'ניץ בבני ברק, לצד אינספור מודעות האבל, נתלו גם מודעות רבות שהציעו דירות להשכרה בשכונה דווקא השבת. הביקוש לחדרים באזור בשיאו, לקראת הטיש הראשון. אחרי כמעט שלושים שנה שבהן אביו ניהל את השולחן, והפסקה של כעשר שנים, יעמוד לראשונה בחייו האדמו"ר הנכנס רבי ישראל הגר ויפצח ב"קה ריבון".

אלפי חסידים, מהארץ ומחו"ל, יחזרו אחריו בית אחרי בית. עירין קדישין ובני אנשא, חיות ברא ועופי שמיא, כולם ביחד יצטרפו לשירה האדירה וייזכרו בימים הגדולים של האדמו"ר הקודם, ושל זה שלפניו, ולמעלה בקודש.

לך תסביר את זה למבזקן של חדשות הבוקר בערוץ 2.

בשולי הטור:
חלות עצובות

לויז'ניץ יש עשרות מוסדות תורה וחסד, אלפי תלמידים ותלמידות בכל רחבי העולם היהודי, אבל לא יעזור כלום. המותג החזק ביותר של החסידות עבור רבים הוא מאפיית ויז'ניץ.

גם מי שלא שומר שבת כהלכתה מגיע לשם בימי שישי לקנות חלות, ואפשר לראות שם מהי מסירות נפש: יהודים שקופצים לכבשן האש כדי לתפוס את החלה הטרייה והריחנית ביותר. ביום שישי האחרון סיפר לי אחד הבעלים, ר' רפאל שטיין, שהיו רבים שצלצלו בדאגה לשאול אם יהיו להם בכלל השבוע חלות לשבת.

התשובה היא כן, אבל כשצילמתי אותן הן נראו לי קצת עצובות.

(הטור מתפרסם בבשבע)