רב העיר שחזר בתשובה בזכות שירי חיים נחמן ביאליק

חיים נחמן ביאליק (צילום: KLUGER ZOLTAN, לע"מ)

פרק א': אחד מהשירים המרגשים ביותר מאת המשורר חיים נַחמן ביאליק, הוא שיר "הַמַּתְמִיד".

"מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ, לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה? תָּנוּ רַבָּנָן!, הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי! הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?".

חיים נחמן ביאליק חי ופעל בין השנים תרל"ג – תרצ"ד (1873 – 1934), מכונה "המשורר הלאומי" והשפיע רבות על התרבות העברית המודרנית.

ביאליק למד בנעוריו באם הישיבות 'וולוז'ין', אצל הנצי"ב רבי נפתלי יהודה ברלין, אליה הגיע לאחר שהוטעה, וחשב שלומדים בה "שבע חכמות ושבעים לשון", וכוונתו ללימודי חול. לאחר שביאליק הצעיר התאכזב והבין שבישיבה לומדים רק "נשים נזיקין" כיאה לאם הישיבות של יהדות ליטא, הוא גילה את החברה ה"משכילית" שבישיבה (שפעלה במחתרת), שעסקה גם בלימודי חול ובפעילות ציונית , והתחבר אליה.

ראש ישיבת 'כסא רחמים' הגאון רבי מאיר מאזוז בשיעוריו המפורסמים הזכיר מספר פעמים את חיים נַחמן ביאליק, באחת מהם, הביא על ראש ישיבת וולוז'ין הגר"ח מבריסק שהלך ללוות את ביאליק שהועף מהישיבה לאחר שנודע שהוא מחלל שבת.

לשאלת בני הישיבה מה ראה לחלוק כבוד זה? נענה ואמר: "מכיר אני אותו יפה, ויודע שכוחו בכתיבה רב, מובטחני בו כי יתפרסם כסופר, ולכן ביקשתי הימנו כי ייתן לי את הבטחתו שלעולם לא יכתוב מילה רעה נגד הישיבות ונגד בני הישיבות. והוא נתן לי את הבטחתו".

הגר"מ מאזוז הוסיף שלמעשה ביאליק לא שמר את הבטחתו לגר"ח מבריסק ופעם כתב בעד, ופעם כתב נגד. וגם בשירו המפורסם המתמיד, כתב: "הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי!, הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?", אולם בסוף זרק ביאליק מילה נגד, וכתב: "הֲיָדַע הָאֻמְלָל כִּי-אֻמְלָל הִנֵּהוּ?", שמשמעו שבני הישיבות הם אומללים. (ראה לדוגמה, 'בית נאמן', פרשת שופטים, ז' אלול תשפ"ב, גיליון 234 עמ' 2 הערה 3. ראה גם רש"י מלר, 'רבן של כל בני הגולה, תולדות רבנו חיים הלוי סולוביציק מבריסק', ח"א, עמוד 280).

מתברר שהגר"מ מאזוז נשאל על ידי ת"ח אחד לפשר הזכרת שמו של חיים נחמן ביאליק בשיעוריו הרבים, ובעלון 'בית נאמן' מס 315 (פרשת חקת ג' תמוז תשפ"ב), הביא הסבר למנהגו, וכך דבריו: "לפעמים אני מזכיר את ביאליק. אני אומר שלמרות שהוא היה לא בסדר, אבל היה מכבד את השבת".

ממשיך הגר"מ מאזוז ומתקיף את היהודים בימינו שמחללים שבת: "ולמה היום לא מכבדים את השבת?!".

בהמשך ציטט הגר"מ מאזוז טענה שהופנתה כנגדו: "מה אכפת לנו מביאליק ומאחד העם?! מה לנו ולהם?!".

על טענה זו, משיב הגר"מ מאזוז: "הם חושבים שאני דורש רק לתלמידי חכמים, לבחורים שהם שלמים בתורה ובמידות, לא, אני דורש להרבה מאד אנשים, גם לאנשים שלא יודעים כלום, אנשים שחושבים שהתורה זה משהו מיושן. אז אני מדבר לפעמים [כך], ואנשים מתווכחים בזה עם חבריהם".

בהמשך דבריו הסביר ונימק הגר"מ מאזוז שאם בוויכוח עם יהודי רחוק הוא מזכיר את ביאליק כראיה לדבריו, אנו נענה ונאמר שביאליק היה מכבד את השבת: "צריך לדעת לענות... 'הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס' (אבות פרק ב' משנה י"ד), צריך ללמוד תורה, ומהתורה תלמד לענות לכולם, לביאליק ולגיהנום", הסביר הגר"מ מאזוז.

בהמשך דבריו התדיין הגר"מ מאזוז האם מותר ללמד בסֵפֶר הָאַגָּדָה שנערך וסודר על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי.

המקורות ל'ספר האגדה' אותם אספו ולקטו ביאליק ורבניצקי הם ברובם מהמשניות, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, אבות דרבי נתן, מכילתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרש רבה, מדרש תנחומא, פרקי דרבי אליעזר, ספר יצירה, ילקוט שמעוני, אלפא ביתא דבן סירא ועוד.

בעמוד השער צוטט מדרש רז"ל: "'וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו' – אֵלּוּ אַגָּדוֹת מְשֻׁבָּחוֹת הַנִּשְׁמָעֹות בְּאָזְנֵי כָּל אָדָם" (מכילתא, בשלח).

מצטט הגר"מ מאזוז שהוא שמע שמרן הגר"ע יוסף התיר ללמוד בספר האגדה של ביאליק: "שמעתי ששאלו את הרב עובדיה ע"ה אם מותר ללמוד בספר האגדה של ביאליק, ואמר שאפשר ללמוד".

הגר"מ מאזוז התפלא מאוד על פסק הגר"ע יוסף, וציטט את הרמב"ם שפסק "שמי שמחלל שבת, הרי הוא כמו גוי לכל דבריו?", וכיצד ניתן לקרוא את ה'אגדה' שמלקטיהם חיללו שבת??

הגר"מ מאזוז לא חלק על הגר"ע יוסף, אלא ניסה לתרץ את פסקו בהאי לישנא:

"אם הסיפור הזה אמת - שהרב התיר ללמוד בספרים שלו מסיבה פשוטה מאד, יש אנשים שלא מבינים ארמית, קוראים סיפורים בגמרא בארמית ולא מבינים, אז הוא תרגם (כי הוא למד המסכן הזה), ועל כל פנים מי שרוצה לדעת מה שכתוב באגדות של הגמרא יכול להיעזר בו. אני לא הייתי מתיר, אבל הרב התיר. לכן מותר לנו להזכיר את שמו, אולי יום אחד משמים יראו שאנשים חזרו בתשובה על ידו ותהיה לו איזו זכות".

בהמשך דבריו העיד הגר"מ מאזוז על רב עיר מפורסם שחזר בתשובה בזכות שיר המתמיד של המשורר ביאליק, וכך דבריו:

"היה מעשה כזה ברבי יצחק פרץ שיהיה בריא. אמר שהוא היה לומד בתיכון, ויום אחד נפל לידו שיר של ביאליק על המתמיד. והוא מתאר שם תלמיד שהיה בישיבת וולוז'ין (שהוא הכיר אותה) שלמד בשקידה רבה שש שנים, וכל הזמן הפנים שלו אל הקיר, והוא לא אכפת לו לא רעב ולא צמא ולא מחסור ולא שום דבר. תראה איך למדו מלפנים, גם עכשיו אנחנו נלמד ככה, ואחר כך עלה ונתעלה. אמר זה נתן לי חשק ללמוד, עזב את התיכון באמצע, והלך ולמד תורה, ונהיה תלמיד חכם וצדיק ומסביר את הכל[1]".

אכן, הרב יצחק פרץ בתוך ספר נזר ישראל[2] כתב בארוכה את חזרתו בתשובה בעקבות שיר "המתמיד" של ביאליק, וכך דבריו:

"זכיתי להימנות על אותם מחזורים שזכו להיות תלמידיו של מר ישראל סדן. למדתי אצלו ספרות בשמינית. כשאר לימד אותנו את השיר הפרובלמטי של ביאליק "המתמיד", אותו שיר שלדברי רבים גרם ללא מעט בני ישיבות לעזור את הישיבה, אני זוכר באיזו התלהבות תיאר בפנינו מר סדן את דמותו של בן הישיבה. אני זוכר ושומע את קולו כשהוא מצטט את הסופר: "וּמִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ, לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק[3] בַּתּוֹרָה? הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי! – הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?" אני זוכר את הזרם החשמלי שעבר בי ובחברי כשהוא תיאר את בן הישיבה עם אהבת התורה שלו, עם המסירות שלו, עם ההתמדה שלו, עם הכישרונות שלו, עם אהבתו ללא גבול לתורה, לבורא, לעם ישראל, לארץ ישראל. באותו שיעור נפלה אצלי החלטה: ללכת מיד אחרי המדרשיה לישיבה גבוהה. ואמרתי זאת מספר פעמים למר סדן. אז התגלה מר סדן כבן תורה אמיתי כאוהב תורה, כמי שרואה את התורה כשיא השאיפות של יהודי וכשיא המעלות של נער עברי".

נמצאנו למדים שע"פ הגר"מ מאזוז, יתכן בהחלט שהגר"ע יוסף סבר שמותר ללמוד בספר האגדה שליקט וערך ביאליק וכל זאת למרות פסק הרמב"ם "שמי שמחלל שבת, הרי הוא כמו גוי לכל דבריו", כיון שיתכן שיחזרו בתשובה בזכותו, וכך הווה עם הרב יצחק פרץ מזכה הרבים המפורסם שהיה יד ימינו של מרן הרב שך.

לסיום נצטט קטעים קצרים משיר המתמיד שכתב חיים נחמן ביאליק , שממנו חזר בתשובה הגאון רבי יצחק פרץ רב העיר רעננה (ואולי בעקבות זאת יהיו מבין גולשי כיכר השבת שיחזרו בתשובה):

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.

וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַנָּה

נְפָשׁוֹת אֲמֻלוֹת וּנְשָׁמוֹת עֲלוּבוֹת,

הַחַיּוֹת בְּלִי יוֹמָן וּבְלִי עֵת תִּזְקַנָּה

כֶּחָצִיר הָעוֹלֶה בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת.

וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

בְּאַחַת מֵאֵלֶּה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת,

בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹצְצִים כּוֹכָבִים מִלְמָעְלָה,

הַדְּשָׁאִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְסַפְּרוֹת הָרוּחוֹת,

וְשָׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מֵרָחוֹק קוֹל הוֹמֶה,

וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה

לְצִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ,

מִתְרוֹצֵץ, מִתְנוֹדֵד, וַהֲמִית הֶגְיוֹן נְכָאִים

תִּנָּשֵׂא עַל-נִבְכֵי הַשֶּׁקֶט עָדֶיךָ –

אָז מַתְמִיד בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַכְּלָאִים

מְאַחֵר בַּנֶּשֶׁף – תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ.

רֹב יָמִים כָּאֵלֶּה גַּם-אֲגָם נִרְפָּשׁ עוֹמֵד

כְּבֵית הַיְשִׁיבָה בַּחֲדָשׁוֹת יִפְקֹדוּ,

כִּי גַם לְבָנֶיהָ לֵב חַי, יֵצֶר חֹמֵד,

גַּם הֵם שְׁתֵּי רְגָלִים בַּשָּׁנָה יִרְקֹדוּ.

וּבְכֵן – גַּם-כְּתָלֶיהָ הָרוּחוֹת זִעְזֵעוּ:

סַפְסָלִים נוֹסָפִים, סַפְסָלִים נִגְרָעִים,

בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ.

יֵשׁ יוֹרְדִים אֶל-בֵּיתָם לְיָמִים נוֹרָאִים,

וְיֵשׁ שֶׁיָּפוּצוּ לַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים,

וּרְחוֹקִים מֵעֵין הַמַּשְׁגִּיחַ הַנּוֹרָא

יַעַלְזוּ בְכָבוֹד בְּבֵית אֲנָשִׁים טוֹבִים

מְרַחֲמֵי רַבָּנָן, מוֹקִירֵי בְנֵי-תוֹרָה.

אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים,

וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת:

הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים,

הַשֵּׁנִי – עַל-סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת,

הַשְּׁלִישִׁי – כִּי-מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר

מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ,

הָרְבִיעִי – עִם “מוֹרֵה נְבוֹכִים” הִסְתַּתֵּר

בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא-נוֹדַע מַדּוּעַ.

אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר נִבְחַר לְחָתָן, וּבְתוּלָה

בַּת-כְּפָר עָבָה, שְׁמֵנָה בְּחֶלְקוֹ נָפָלָה,

וְיֵשׁ מִן-הַפְּרוּשִׁים שֶׁנִּתְנָה לוֹ גְאֻלָּה

וַיְהִי לְרַב גָּדוֹל בְּעִיר מְהֻלָּלָה –

אַךְ אֶחָד הָעוֹמֵד כְּמַסְמֵר תָּקוּעַ,

הַמַּעֲשִׂים, הַשָּׁנִים מֵאַחֲרָיו יִסָּעוּ;

וּלְפָנָיו? לְפָנָיו קִיר בַּרְזֶל נָטוּעַ

וּפִנָּה עֲמוּמָה וּגְוִילִים יֵרָאוּ.

בַּיְשִׁיבָה הָרֵיקָה דּוּמִיָּה קְדוֹשָׁה,

וּבִלַּע הַנַּעַר הַקֹּדֶשׁ רִאשׁוֹנָה,

כִּי שָׁם בַּמִּקְצֹעַ יְחַכּוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה

חֲבֵרָיו שֶׁרֵעוּ לוֹ יוֹם בֹּאוֹ הֵנָּה –

נֵר דֹּלֵק, עַמּוּדוֹ וְסֵפֶר תַּלמוּדוֹ;

וּכְחָס עַל-הָרְגָעִים הַקַּלִּים לָנוּעַ

יְמַהֵר אֶל-רֵעָיו וְהֵחֵל לִמּוּדוֹ,

וּבְעָמְדוֹ – וְעָמַד כְּמַסְמֵר תָּקוּעַ,

יוֹם תָּמִים, חֲצִי לַיְלָה מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמִישׁ,

שָׁם יֹאכַל לִרְעָבוֹ אֶת-פִּתּוֹ הַשְּׁחֹרָה –

וּמִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה?

“הוֹ, הוֹ, אָמַר רָבָא, תָּנוּ רַבָּנָן!”

הַשַּׁחַר, הַגַּנָּה וְרֵיחֹ הַשָּׂדֶה

הִתְעוֹפְפוּ כָעוֹף וַיִּמָּחוּ כֶעָנָן:

הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ נִשְׁכָּחָה, אָבָדָה.

הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ – פֹּה, פֹּה בַּמִּקְצֹעַ,

וּשְׁמָשׁוֹת כַּכַּדְכֹּד לָרֹב פֹּה תִזְרַחְנָה –

וּמְלֵא תַעֲצוּמוֹת הַנַּעַר יָנוּעַ,

וְעֵינָיו כִּשְׁתֵּי גַחֲלֵי אֵשׁ תִּתְלַקַּחְנָה.

וַיֶּאְדַּם הַקָּדִים, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָאָה,

הֵקִיצָה הָאָרֶץ הַשְּׂמֵחָה וּמְאִירָה,

מִצְהֲלוֹת צִפֳּרִים הָרוּחַ נִמְלָאָה,

כָּל-חַי יַצְהִיל פָּנִים, כָּל-פֶּה אוֹמֵר שִׁירָה.

גַּם-בְּנֵי הַיְשִׁיבָה כִּילָדִים רְחוּצִים

הָעוֹלִים מֵרַחֲצָם אֶל-חֵיק אִמּוֹתֵיהֶם,

כֵּן זַכִּים וּמְאִירִים יָבֹאוּ חֲלוּצִים

בִּגְמָרוֹת אֲרֻכּוֹת אֶל-שֻׁלחֲנוֹתֵיהֶם;

וְכֻלָּם כְּאֶחָד תּוֹרָתָם יָחֵלּּו,

יִנְעֲרוּ בַחוּרִים כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת,

יִתְחַנְּנוּ יְרַנְּנוּ וּכְמוֹ יִתְפַּלֵּלוּ

וִיזַמְרוּ לַאדֹנָי כָּל-קֶרֶב וּכְלָיוֹת.

מִחוּץ עַל-מַשְׁקוֹפֵי חַלּוֹנֵי הַיְשִׁיבָה

הַדְּרוֹר תָּעִיר קִנָּהּ – בָּנֶיהָ הָרַכִּים,

לְתַנּוֹת תְּהִלַּת הַשֶּׁמֶשׁ הַנְּדִיבָה,

אֶת-צִדְקַת פִּזְרוֹנָהּ בְּיוֹשְׁבֵי מַחֲשַׁכִּים;

כִּי גַּם עֵין הָעוֹלָם לְהַבִּיט שָׂמֵחָה

בְבֹקֶר הִפָּקְחָהּ לַיְשִׁיבָה פְּנִימָה

וּלְטַאטֵא מִתּוֹכָהּ אֶת-צִלְלֵי הַחֲשֵׁכָה

בְּמַטְאֲטֵא הַזָּהָב – בָּאוֹרָהּ הַנְּעִימָה.

וּמָלֵא הָאוֹר עֵין הַיְשִׁיבָה הַכֵּהָה,

וְרִפֵּד בַּזָּהָב אֶת-שְׁחוֹר קִירוֹתֶיהָ;

וּתְשׁוּאוֹת מִבֵּית הַיְשִׁיבָה מָלֵאָה,

וְרִנְנַת צִפֳּרִים מִחוּץ תַּקִּיפֶהָ,

גַּם-אַלּוֹן הַזָּקֵן, עֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ,

הָעוֹמֵד עָלֶיהָ מִיָּמִים קַדְמוֹנִים,

שֶׁכְּבָר מָלְאוּ יָמָיו וַיִּיבַשׁ הַשֹּרֶשׁ

וַיָּמֶשׁ מִכְּבָר מֵעֲשׂוֹת פְּרִי אַלּוֹנִים –

גַּם-הוּא כְּמוֹ הִתְנַעֵר וַיֵּיטֶב קָרַחְתּוֹ,

שֶׁרָטְבָה בִן-לַיְלָה, מִטַּל רַעֲנָנָה,

וַיַּרְא הַצִּפֳּרִים כִּרְאוֹת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ

הַבָּאִים לְבָרְכוֹ בַּבֹּקֶר בִּרְנָנָה.

וּכְנַחַל עֲדָנִים יִשְׁטְפוּ הַחַיִּים,

יָצִיפוּ הָאָרֶץ, הַיְקוּם וַאֲגַפָּיו –

יַשְׂבִּיעַ אֶת-עֵינָיו מִי בַּעַל עֵינַיִם!

יִתְעַנֵּג מִי-אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפָּיו!

אַךְ אֶחָד הַנַּעַר מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמִישׁ,

מֵאַחֲרָיו וָהָלְאָה הַחַיִּים, הָאוֹרָה –

וּמָה אַתָּה שָׁמִיר, מָה אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַחֹשֵׁק בַּתּוֹרָה!

כֹּה יַעֲמֹד הַנַּעַר יוֹם יוֹם עַל-מְקוֹמוֹ

מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרָה,

כִּי חַלֵּק יְחַלֵּק לְיָדוֹת אֶת-יוֹמוֹ:

הָאַחַת לְצָרְכּוֹ, הַשָּׁלֹשׁ לְתוֹרָה;

וּכְבוֹדֵד נְזִיר רֵעִים, אַסִּיר אֶל-פִּנָּתוֹ,

יַעֲמֹד הַנַּעַר לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח,

וַיָּצַר בַּגְּמָרָא אֶת-מְלֹא כָל-נִשְׁמָתוֹ,

וַיָּצַר – וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָנֶצַח.

“הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי!” –

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי

עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?

הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

הַיּוֹצְרִים אֶת-רוּחָהּ עַל הָאָבְנָיִם? –

כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים

הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם!

מִי צָפַן הַקְּסָמִים בַּגְּוִילִים הַבָּלִים,

מִי נָתַן הַכֹּחַ לַאֲמָרוֹת עֲבֵשׁוֹת,

לַחְצֹב לֶהָבוֹת מִלְּבָבוֹת חֲלָלִים

וּלְהָתֵז נִיצוֹצוֹת מֵעֵינַיִם עֲשֵׁשׁוֹת?

“הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא!” – הֲתִשְׁמַע, הֲתָחוּשׁ

אֶת-כִּלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ, הַחִבָּה הָעַזָּה?

הֲטֶרֶם יִקְרְעוּ לְבָבְךָ הַנָּחוּשׁ

כָּל-אֹמֶר אֵשׁ חֹצֵב, כָּל-מִלָּה דָּם מַזָּה?

הַאִם לֹא תִזְרָקְךָ יָד גְּדוֹלָה נֶאְדָּרָה

אֶל-גֹּבַהּ לֹא-נֶחְקָר, אֶל-מֶרְחָק לֹא-נוֹדָע?

הַאִם לֹא יִכָּנֵף רוּחֲךָ בִּסְעָרָה

וּלְבָבְךָ כַּדָּג שֶׁנֶאֱחָז בַּמְּצוֹדָה?

הֲתַגִּיד מַה-שֵּׂחַ הַצִּפּוֹר הָרַכָּה,

מַה-יֶּהְגֶּה הַגּוֹזָל הַמְצַפְצֵף שָׁם גַּלְמוֹּד

בַּפִּנָּה הַחֲשֵׁכָה בְּקוֹל תְּפִלָּה זַכָּה,

הַשְּׁפוּכָה עִם-לִבּוֹ בִּגְוִילֵי הַתַּלְמוּד?

מֵאָז עָלָה שַׁחַר לֹא-יֶחֱלַשׁ לְבָבוֹ,

וּבִרְכָּיו כִּשָּׁלוֹן וָפִיק לֹא-תֵדַעְנָה,

מִקְּרֹא “אָמַר רָבָא”. הַשֶּׁמֶשׁ רַד לָבֹא,

הַקּוֹלוֹת יִשְׁפָּלוּן, הַנְּפָשׁוֹת תִּיגַעְנָה.

כָּל-שָׂפָה נֹבֶלֶת, כָּל-גָּרוֹן נִחָרָה,

הַלְּשׁוֹנוֹת יָבֵשׁוּ; וּבְכִלְיוֹן עֵינַיִם

יְחַכּוּ לַשַּׁמָּשׁ שֶׁיָּבֹא וְקָרָא

לִמּוּדֵי אֲדֹנָי לִתְפִלַּת עַרְבָּיִם.

וּבְנֹגַהּ שֶׁיָּצְקָה הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּאָה

עַל צֶפֶת הָאָרוֹן וּכְרוּבָיו מִלְמַעְלָה

כִּיקַר חֶסֶד אֵל, מְלֵאֲתִי רָצוֹן, הֲנָאָה,

תִּסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה וּכְבוֹד אֵל נַעֲלָה;

וּבְשֵׁבֶט אוֹר אֶחָד הַשֶּׁמֶשׁ פֹּקֶדֶת

גַּם-זָוִית הַנַּעַר הַחֲשֵׁכָה, הַצָּרָה,

וְעָלְתָה עָלֶיהָ בַּהֶרֶת יוֹקֶדֶת

בְּאֵשׁ אֲדַמְדֶּמֶת רֹעֶדֶת בִּנְהָרָה.

אָז קוֹל עָנֹג אֶחָד מְלֵא עֹז יִשָּׁמַע –

הַקּוֹל קוֹל הַנַּעַר לֹא-יֵדַע חֲלוּשָׁה.

כְּיֶלֶד מִתְרַפֵּק, כְּבֵן מִתְגַּעְגֵּעַ

הוּא שׁוֹנֶה אֶת-פִּרְקוֹ בִּנְעִימָה, בִּקְדֻשָּׁה

וּכְקַו-אוֹר הַמְנֻפָּץ אֶל-רַצֵּי מֵי-שָׂחוּ,

רֹךְ קוֹלוֹ יִתְפּוֹצֵץ בֵּין קוֹלוֹת נֶחֱשָׁלִים.

כַּחֵץ יָרוּץ דְּבָרוֹ, גִּלְיוֹנוֹת יִבְרָחוּ,

דָּף יִרְדֹּף דָּף, הָעַמּוּדִים נֶאֱכָלִים.

"הוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן – מִי-יֵדַע יָדֹעַ

אִם לֹא, כִּי אַקְרִיבָה אֶת-נַפְשִׁי וּמְאֹדִי

עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה, אָז מִן הַמִּקְצֹעַ

אֶתְרוֹמֵם וּמָלְאָה הָאָרֶץ כְּבוֹדִי?"

"הוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן – גַּם רַבִּי עֲקִיבָא

עַד שְׁנַת הָאַרְבָּעִים רֵיק הָיָה וָבָעַר,

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּית הַיְשִׁיבָה

וַיְהִי נֵס לְעַמּוֹ – וַאֲנִי עוֹדֶנִּי נָעַר".

"אֲדֹנָי, קַח מַה-תִּקָּח! אֶת חֶלְבִּי וְדָמִי –

נִשְׁבַּעְתִּי בְךָ וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה

אִם אֶחְשׂךְ נִיד שְׂפָתַי וּלְקוֹלִי יִהְיֶה דֳמִי,

אִם אָמוּשׁ מִמְּקוֹמִי, מִקְצֹעִי אֶטֹּשָׁה,

אִם-יֵדַע לְבָבִי מַרְגֹּעַ וּלְעֵינִי

שְׁנָת אֶתֵּן – עַד צְמָאִי לִדְבָרְךָ אֶשְׁבּוֹרָה:

הַשַּׁחַר יְעִירֵנִי, חֲצוֹת לַיִל תְּיַשְׁנֵנִי,

עַד אֶגְמֹר הַשַּׁ"ס וְחָכַמְתִּי בַּתּוֹרָה –

וּבְכֵן – אָמַר רָבָא… " וּמְלֵא עֹז נַעֲלָה

קוֹל צָלוּל יְזַעְזַע הָאַוֵּיר בִּסְעָרָה –

כִּמְדֻמֶּה לִי, שָׁם עַל-הָאָרוֹן מִלְמַעְלָה

כִּשְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים הוֹפִיעָה נְהָרָה –

הַשְּׁכִינָה תִתְעַנֵּג עַל-הֶבֶל פִּי תִינוֹק.

אוֹ אוּלַי הִיא תִלְעַג לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ,

הַקֹּבְרִים חַיֵּיהֶם בַּמַּחְשָׁךְ, בַּצִּינוֹק,

הַמֹּסְרִים בִּגְבוּרָה אֶת-נַפְשָׁם עָלֶיהָ?

[1] דברי הגר"מ מאזוז בסיום דבריו בשיעורו: "אדם צריך לדעת שגם האנשים הרחוקים מן התורה, מידי פעם יצר הרע מרפה מהם, ואז הם זוכרים שפעם הם למדו בישיבה, ופעם למדו דברים נכונים. צריך לדעת שהתורה היא מעל כל השטויות וההבלים אין דבר בעולם שישווה לתורה. צריכים להוכיח להם ב"אבי אביהם" שכל אלה שעזבו את התורה מדי פעם מתגעגעים אליה – "אוי, חבל שעזבנו אותה!"

[2] על מר ישראל סדן עמוד 33

[3] במקור נאמר "העוסק", ואילו הרב פרץ כתב "החושק".

• לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com