פרק ז': הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו הנפלא 'חשוקי חמד' (סנהדרין קא), הביא שאירע שמרן הרב מבריסק נשאל שפעם הגיע יהודי אל אביו מרן הגר"ח ושאלו מדוע לא שמענו מופתים על גדולי ליטא? ענה לו הגר"ח משום שלא עשו מזה עסק, והאמת היא שיש לו לספר שלושים מופתים מאביו מרן הבית הלוי.
- הסגולה מאת המקובל לכיבוי שריפות: כתונת אישה עם כתם
- הרב והרופא שחשף את סגולת כתונת הנשים ומקום קבורתו לא נודע
- האם מותר בשבת קודש לכבות שריפה - על ידי סגולות?
- "הזהרו בגחלתן" | הסגולה המפורסמת שגרמה לשריפה; והאש שהציתה אנטישמיות
- חוקר הסגולות חושף: זו הסגולה המפורסמת - שאין לה שום מקור
- החוקר שבדק את עלילות הדם ומצא את סגולת הדם לשריפה
אחד הסיפורים המשיך הגר"ח מבריסק, שאירע שפעם פרצה שריפה בבריסק, והבית הלוי אמר לבנו הגר"ח לך תביא ספל מים ותשפוך כאן לידי, וכן עשה בנו הגר"ח.
למרבה הצער האש לא שקעה, והבית הלוי כתגובה ביקש מבנו שיביא עוד ספל מים נוסף וישפוך לידו, וכן נהג בנו הגר"ח. לאחר שהגר"ח שפך את הספל השני, האש שהייתה רחוקה ממנו שקעה לפתע, ויהי לפלא[1].
הסגולה המבוארת בירושלמי שעשו ר"מ ור' יודן כדי לעצור אש
לגבי החשיפה של המקורות הקבליים הקדומים של כיבוי שריפות על ידי סגולה של פריסת בגד. כתב לי ידידי העורך התורני הרה"ג ר' רפאל רפפורט שליט"א שכבר בתלמוד ירושלמי (שבת פרק טז ה"ז) מצינו מקורות לסגולה כעין זאת.
"ר' יודן דכפר אימי פרס גולתיה על גדישא ונורא ערקא מיניה". (ר' יודן דכפר אימיה פרס את גלימתו על הגדיש, וע"י כך האש ברחה ממנו).
והוכיח מזה מרן הסטייפלר במסכת בבא קמא (סימן מה) דמותר לעשות מלאכה בשבת ע"י סגולה ולא חשיב מכבה.
וכן הוא בירושלמי בחגיגה (ט, ב) שרבי מאיר עצר את האש על קברו של אחר ע"י שפרס טליתו על קברו.
וכתב שם ה'קרבן העדה' שידע רבי מאיר שלא תאחז האש בבגדיו כמעשה דהאי חסידא במסכת שבת[2].
הסגולה של החזון איש והרבנית קנייבסקי אשת חבר לסטייפלר, לעצור נר שמטפטף בשבת
כמו כן לגבי מה שכתבנו האם מותר לשים את חלת השבת בתור סגולה לנר שנפל על המפה בשבת, שיש בזה מחלוקת בין החתם סופר שהתיר, לאדמו"ר מבעלז שסבר שזה 'דרכי האמורי', בנותן טעם יש להרחיב כדלהלן:
הסוגיה מתחילה בעדות אב"ד סאטמר (בספרו 'שבט מיהודה', בשלח) שכתב שראה את חמיו רבי יוזפא שכשנפל נר של שבת על המפה, היה מניח על הנר חלת שבת, והנר כבה מעצמו, והיה לו קבלה לנהוג כן מאביו מרן החתם סופר.
ברם, בספר 'אוצרות הסופר' (יד, עמוד קטו), העיר שבספר 'דברי יצחק' (מונקאטש תרס"ו עמ' טו אות ל), כתב על מנהג העולם להניח את חלת השבת על פתילת הנר, "אמר אדמו"ר מהר"ש מבעלזא שהוא מדרכי האמורי, ואסור לעשות כן".
בספר הנ"ל הכותב ממשיך בדיון התורני לכאן ולכאן, והביא את דבריו של רבי דן בבלי מביאליסטוק בספרו 'חליפות אגרות' (וארשא תרלא), שהביא שמי שלא נוהג כך "הוי מלעיג לכל קודש", ומזה משמע שכך היה המנהג בתפוצות ישראל. ואכן בספר 'אורחות רבינו' (ח"א בני ברק תשנ"ה עמ' רפט), הביא את מנהג בית אביו של מרן החזון איש, שכך נהגה בתו אשת חבר למרן הסטייפלר, שכשהיה נר מטפטף בשבת, היו פותחים סידור ב'לכו נרננה' והניחו ליד הנר שהפסיק מיד לטפטף.
[1] יצוין שאת המעשה עם הבית הלוי שמובא ב'חשוקי חמד', הרב זילברשטיין לא כותב בשמו שלו אלא הוא זה מצוטט בתוך שאלה שאחד שאל אותו. ומכך שהרב זילברשטיין מצטט זאת ולא סותר זאת משמע שהסכים עם סיפור זה.
[בנותן טעם יש להוסיף פה את השמועה בנושא זה של "מופתים ליטאים", שאירע שהגיעו משלחת חסידים לביתו של הגר"ח מבריסק, שכיבד אותם ופתח שולחן לכבודם. בעודם יושבים ביקש הגר"ח מאחד מבני הבית שיבדוק מה יש לכבוד את האורחים החשובים במטבח. החסידים ששמעו זאת, נדהמו עד עמקי ליבם. "מה? הרב לא יודע ברוח קודשו מה יש במטבח כמו האדמו"ר שלנו?!". נענה הגר"ח ואמר "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה". אתם החסידים רוצים שהרבי שלכם ידע ברוח הקודש איזה אוכל יש במטבח. התלמידים שלי רוצים שאדע ברוח הקודש מה הפשט ברמב"ם", ודפח"ח וד"ל ואכמ"ל].
[2] וכבר כתב ר' יוסף ענגיל בספרו גליוני השס שהוא לא יודע לאיזה מעשה עם החסיד מתכוין הקרבן העדה.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com