מחלוקת בעניין סמכות עניינית שהוכרעה באחרונה מדגימה את האופן בו בני זוג עלולים לנצל לרעה את סמכותם המקבילה של בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים.
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין משפחה
בני הזוג נישאו בדצמבר 2011 ונולדה להם ילדה, כבת שלוש כיום. במאי 2012 האב הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני וכרך בה את מזונות האישה וחלוקת הרכוש. שלושה חודשים לאחר מכן האם הגישה לאותה ערכאה תביעה למזונותיה ולמזונות הילדה בסכום של כ-7,500 שקל.
בבית הדין התקיימו מספר דיונים שבמהלכם סייעו הרבנים לצדדים לגבש הסכם בו נקבע כי האב ישלם לילדה מזונות זמניים של 1,500 שקל לחודש והאם תוכל לבקש להגדיל סכום זה החל מינואר 2014.
בתביעה שהגישה האם לבית המשפט למשפחה ב-2015 היא עתרה לחייב את האב במזונות הילדה בסכום של 4,650 שקל בחודש.
לטענה, הסמכות נתונה לבית המשפט על אף החלטת בית הדין שכן על פי הפסיקה "ילדים אינם קשורים בהסכמות הוריהם" ולכן מדובר בתביעה עצמאית וראשונית.
כמו כן לדבריה, צרכי הילדה לא נדונו לגופו של עניין בבית הדין והדיון התמקד בגירושי הצדדים ובמחלוקות הכספיות. עוד נטען כי הסכום שקבע בית הדין "מקפח ביותר" וכמו כן, נושא מזונות הבת לא נכרך בתביעת הגירושין ולכן אין לבית הדין סמכות.
לטענת האב, הסמכות היא של בית הדין הרבני, וזאת מכוח הסכמתם המפורשת של הצדדים. הבעל הדגיש כי תביעת המזונות הוגשה לבית הדין הרבני על ידי האם עצמה. האב טען עוד כי לא מדובר בתביעה ראשונית אלא בתביעה להגדלת דמי המזונות.
לבסוף טען האב כי בהתחשב בכך שבמועד מתן ההחלטה בבית הדין האם והבת התגוררו אצל הסבתא, לא מדובר בסכום מקפח, מה גם שלאם ניתנה במפורש האופציה לעתור להגדלת המזונות.
"לא כפרה בסמכות"
השופטת ורד שביט פינקלשטיין מבית המשפט למשפחה בתל אביב פירטה את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים במשך שנה וחצי בבית הדין הרבני וציינה כי לכל אורך הדרך האם לא כפרה בסמכות בית הדין לדון במזונות הילדה ולו פעם אחת.
עוד קבעה השופטת כי מזונות הילדה נדונו בבית הדין בנפרד משאר ענייני הרכוש והגט והדיון היה מהותי לגופו של עניין.
בנוסף, השופטת התרשמה כי החלטת בית הדין אינה "מקפחת" כלל וכלל שכן במועד ההחלטה האם והילדה גרו אצל הסבתא ולא היו לה הוצאות על שכר דירה. בנוסף, בית הדין אפשר לה במפורש לבקש את הגדלת הסכום בתוך זמן קצר ממועד החלטתו, באם ישתנו הנסיבות.
לקביעת השופטת, התנהלות האם בהגשת התביעה החדשה לבית המשפט למשפחה "נגועה בחוסר תום לב ויש בה משום זילות ההליכים בבית הדין הרבני".
עוד כתבה השופטת כי "בית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של ביה"ד הרבני וככל שלאם טענות בנוגע להחלטות שניתנו על ידי בית הדין הרבני, היה עליה לנקוט בהליך ערעורי, אולם האם לא עשתה כן".
בנסיבות אלה הורתה השופטת על מחיקת התביעה.
לא ניתן צו להוצאות שכן "כל פסיקת הוצאות תבוא על חשבון צרכי הקטינה", כתבה השופטת.
פסק הדין מבטא מדיניות ראויה של ריסון עצמי של בית המשפט למשפחה, ומשתלב במגמת בתי המשפט לחזק הסכמים שעורכים ביניהם הורים ולא להתערב בהם, אלא במקרים קיצוניים בהם טובת הקטין נפגעת כתוצאה מיישום ההסכם. מסר דומה העביר בית המשפט המחוזי בתיק עמ"ש (תא) 36959-01-15 בו ייצג הח"מ.
- ב"כ התובעת: עו"ד מרים הרשקוביץ
- ב"כ הנתבע: עו"ד מורן אייזנקוט ואח'
עורכי דין דיני משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין איתן ליפסקר עוסק בדיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.