המנוחה נפטרה לפני שנתיים בנסיבות לא ברורות. זמן קצר לאחר מותה, הגיש אביה הקשיש בקשה לצו ירושה לטובתו באמצעות המרכז הישראלי לאפוטרופסות. אלא שארבעה בני דודים של המנוחה (מדרגה שנייה) התנגדו לכך, בטענה שרגע לפני מותה היא ציוותה להם בעל-פה את כל רכושה.
המחלוקת הועברה לבית הדין הרבני האזורי בחיפה שיכריע בשאלה המשפטית האם בני הדודים הוכיחו קיומה של "צוואת שכיב מרע". צוואה זו, המכונה גם "צוואת הנוטה למות", היא צוואה בעל-פה שניתנת כשהמנוח על ערש דווי.
צוואה כזו תהיה קבילה אם מתקיימים שני תנאים: האחד, סכנה ממשית לחיי המצווה (ברמה האובייקטיבית) והשני, תחושת סכנה לחיים ברמה הסובייקטיבית.
בני הדודים טענו כי המנוחה ואביה היו מסוכסכים ושרר ביניהם נתק ארוך שנים. יום לפני שנפטרה, המנוחה הגיעה אליהם לביקור כשהיא במצב רפואי רעוע, ואמרה שהיא רוצה להוריש להם את נכסיה. לטענת בני הדודים, המנוחה ידעה אז שימיה ספורים, שכן סבלה ממצב רפואי קשה שכלל בין היתר עודף משקל, אסתמה ודכאון.
מנגד, האב טען כי מותה של בתו היה פתאומי לחלוטין והיא לא חששה לחייה. לחיזוק עמדתו הוא סיפר כי תכננה להשכיר את דירתה, ואף נרשמה למנוי שנתי בחדר כושר. חברה קרובה של המנוחה חיזקה את דברי האב וסיפרה על תכניותיה העתידיות של חברתה ועל כך שמעולם לא חלקה עמה כי היא סובלת מבעיות רפואיות.
באשר למערכת היחסים עם בתו המנוחה, טען האב כי אמנם בעבר הם הסתכסכו על רקע גירושיו מאמה, אולם בשנים האחרונות הקשר חודש.
בנוסף, רופאת המשפחה של המנוחה סתרה את טענות בני הדודים בעדותה, וציינה כי מלבד עודף משקל, המנוחה לא סבלה מבעיות רפואיות חריגות.
היו לה תכניות
אב בית הדין הרב דניאל אדרי והדיינים הרב בן ציון הכהן רבין והרב אלעד עלי, תהו האם "אדם שנמצא מול פני המוות", כדרישת חוק הירושה, מתכנן תכניות ארוכות טווח כפי שהמנוחה תכננה (השכרת דירתה, מנוי שנתי לחדר כושר וכוונה לבצע ניתוח לקיצור קיבה).
הדיינים דחו את חוות הדעת הרפואיות שהגישו בני הדודים לגבי מצבה של המנוחה. לקביעתם, מדובר במומחים שלא הכירו את המנוחה ולא טיפלו בה מעולם, ולעומתם עמדה בפניהם חוות דעתה המהימנה של רופאת המשפחה – שהכחישה כי המנוחה סבלה מבעיה רפואית קריטית.
הדיינים גם תמהו על התנהגות בני הדודים ביום הביקור של המנוחה וניסו להבין מדוע אף אחד לא טרח לקחת את המנוח לטיפול רפואי אם היה חשש לחייה. "האם ייתכן שלא רווחת המנוחה הייתה בראש מעייניהם אלא כספה?", תהו שלושת הדיינים.
בסופו של דבר, ברמה המשפטית, הדיינים קבעו כי לנוכח תכנוניה ארוכי הטווח של המנוחה, לא הוכח שראתה את עצמה כמי שעומדת מול פני המוות, ועל כן, התנאי הסובייקטיבי לא מתקיים, וגם אם המנוחה אמרה לבני דודיה כי הם היורשים שלה, לא ניתן להכיר באמירה זו כצוואה חוקית.
לפיכך, ובהיעדר צוואה קבילה בכתב, הורו הדיינים על מתן צו ירושה לאביה של המנוחה – והוא הוכרז כיורש הבלעדי שלה. לא נפסקו הוצאות משפט.
- ב"כ המבקש: עו"ד טל זלץ
- ב"כ המשיבים: עו"ד חיים לוין
עורכי דין צוואות • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עו"ד אורי פלד עוסק בדיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.