לצעירים שבינינו השם דדי גראוכר כבר לא אומר יותר מידי, אבל בשנת תשנ"ו (1996) גראוכר נחשב לכוכב הגדול ביותר אחרי מרדכי בן דוד ופריד. אלבומו החדש והשלישי (אם לא מחשיבים את "ותחזינה עינינו" שנחשב לאלבום הנסתר של דדי הידוע רק לאספנים הנלהבים) "ואהבת" כבש את כל מצעדי השירים והשירים שלו הושמעו בטירוף בכל מקום.
• לשאר האלבומים בפרויקט "החנוכיה המוזיקלית"
דדי היה מילה נרדפת לאנרגיה מטורפת ושירה גבוהה ועוצמתית כפי שרק הוא ידע לשיר כמו גם הטעויות ב"עיבריס", טעויות קטנות אך משעשעות שהיוו חלק מכרטיס הביקור של דדי. סגנון השירה של דדי ייחודי עד היום ואין אף אחד שיושב במשבצת שיצר אז לעצמו. היה זה אלבום שלישי בתוך שלוש שנים בלבד, בהפקתו של המלחין החסידי הנודע והאהוב יוסי גרין שפרש את חסותו על הכוכב האנרגטי והלחין עבורו להיטי ענק ויצירות מצוינות שלא נס ליחן גם כמעט שלושה עשורים לאחר מכן.
האלבום "ואהבת" הביא חידוש למוזיקה של דדי, בשני האלבומים הראשונים עבד גראוכר עם משה לאופר ואילו באלבום הזה המעבד היה מונה רוזנבלום שהביא סגנון נועז יותר מבחינת העיבודים. מונה היה באותם ימים בשיאו והבחירה של דדי במונה הייתה הגיונית ומקובלת ורק העצימה את הוויכוח שהעסיק באותם ימים את החובבים הנלהבים האם דדי נשמע יותר טוב עם לאופר או עם מונה...
האלבום נפתח בחידוש של גראוכר ללהיט של להקת חסידיש מתוך אלבומה השני - "וקווי השם" בלחנו של ישי לפידות. הביצוע של גראוכר הזניק את השיר והפך אותו ללהיט ענק שנוגן ובוצע באותם הימים בכל חתונה כולל הפתיח המלהיב של דדי שנפתח בצורה איטית ורק לאחר מכן הופך לשיר רוק סוער.
כדרכו של יוסי גרין באותם ימים גם באלבום זה נכנסו שתי יצירות מצוינות "אמר רבי אלעזר" ו"עד אמצא" בו התארח גרין גם כסולן, שניהן באורך "לא חוקי" בתפיסה המוזיקלית של 2020, אך באותם ימים פשוט ציפינו למצוא אותם בכל אלבום בו מעורב יוסי גרין. אני חייב לציין שכשהאזנתי להן בעת כתיבת הטור התמלאתי בגעגועים לחומרים המוזיקלים האלה שכבר לא נוצרים בימינו.
מהאלבום בלטו באותם ימים "מנחם" שיר שכתב והלחין דדי לזכרו של מנחם ארנטל ז"ל. לא מדובר בפאר היצירה השייקספירית בלשון המעטה אך הסיפור המרגש מאחורי השיר עשה בהחלט את העבודה. גם "חברון" שחותם את האלבום בלחנו ומילותיו (שוב הלא שייקספיריות בלשון המעטה) של דדי רכב על גלי האקטואליה עם שירי חברון ששטפו אז את המוזיקה החסידית והיה להצלחה.
מונה עצמו תרם שני לחנים לאלבום, אך הלחן היפה ביותר בעיניי מתוכו הוא של יוסי גרין עם עזרה מאייבי רוטנברג, שני המלחינים החסידיים הדגולים - "אלוקיי נשמה" כשהוא מוקדש לזכרו של מלחין חסידי דגול אחר - שלמה קרליבך.
הוויכוח האמור לעיל בין חובבי לאופר לחובבי מונה רוזנבלום גם מוביל את הוויכוח איזה אלבום של דדי יותר טוב האם זה "רצה" הראשון או שמא "ואהבת" השלישי, כשלכולם ברור כי לאחר האלבום הזה בו דדי היה בשיאו, החלה הירידה שהסתיימה כמה שנים לאחר מכן עם פרישתו המלאה של דדי מהמוזיקה לעולם העסקים.
דדי נסק במהירות אדירה תוך שלושה אלבומים בשלוש שנים למעמד כוכב על, אך בפועל הוא גם דעך מהר מאד ונעלם מהתודעה בצורה כזו שאני מתקשה כבר לראות איך דדי היה מסתגל כזמר פעיל לעולם המוזיקה היהודית של 2020.
חושבים אחרת? הגיבו בתגובות.