ימי ספירת העומר ימי המוזיקה הווקאלית הם בדרך כלל ימים רגועים יותר מבחינת כמות החומרים המוזיקליים שיוצאים אלינו, בשנה שעברה עקב הסגר האמנים שהיו לכודים בבתים הוציאו חומרים רבים הרבה יותר ובינתיים השנה ב"ה לאור מצב התחלואה אנו מקבלים טפטופים בלבד של חומרים מוזיקליים.
מה שכן, השנה אנו רואים שורת אלבומים ווקאליים חדשים שיצאו במיוחד בימים אלו אלבום "נשימת הלב 2" של בני פרידמן, "קנטטה" של פרחי ניו יורק של איצי באלד, "אקאפלה סול 8" של ארי גולדוואג, "ספירה מיט אידישע נחת" של מקהלת הילדים של משה קרויס ויוסי גרין ו"תמיד עימך" אלבום האקפאלה של הזמר והיוצר מאיר בן דרור בהפקתו המוזיקלית של מפיק הווקאל המצליח והמוביל יונתן שטרן.
ניתן כבר באופן ברור להגדיר שני ז'אנרים שונים בתוך עולם המוזיקה הווקאלית. רבים מלינים מידי שנה כי המוזיקה הווקאלית המופקת והמועבדת מידי נשמעת להם כמו מוזיקה לכל דבר ועניין וכי היא מפסספת את העניין של אי שמיעת המוזיקה בספירת העומר. בעבורם יצאו השנה רוב האלבומים בעיבודים קוליים נקיים כמעט לגמרי מלבד האלבום של מאיר בן דרור אליו אגיע עוד מעט.
על האלבום של פרחי ניו יורק אף מצוין בגדול "100 אחוז אקאפלה, ללא חיקויי כלים, מקצבים או הוספת מחיאות כפיים". את האלבום הפיק מוזיקלית הזמר והיוצר ארי גולדוואג שכאמור הוציא גם אלבום ווקאלי עצמאי משלו השמיני בסדרה. באלבום של גולדוואג עצמו יש מעט יותר מקצבים ואפקטים קוליים, אך עדיין בצורה בסיסית יחסית להפקות המוזיקליות של "ליגת העל" של התחום - המכביטס "613" ויונתן שטרן שהפך למעשה ל"אלי קליין ואיצי ברי" של המוזיקה הווקאלית.
אני יכול להבין את החשיבה שעומדת מאחורי ההפקות הווקאליות הבסיסיות, יש בהן יופי מסוים שמתמקד בהרמוניות ובקולות בלבד אך הוא יחסית משעמם. כך לדוגמא האלבום של בני פרידמן מחמיא במיוחד לקולו של פרידמן וגם בחירת השירים שלו יפיפיה (במיוחד אהבתי את "אייבישטר" המרגש של צליל וזמר ויוסי גרין) אך העיבודים הווקאלים של דני גרוס, הנכונים הרמונית לא תמיד מעוררים מספיק עניין כדי להאזין לאלבום שלם כזה, בטח שלא במהלך השנה כולה.
מנגד, אלבום הבכורה של מאיר בן דרור, אלבום המאגד בתוכו להיטים חסידיים מכל הזמנים בעיבוד ווקאלי משובח ומורכב הולך לגמרי לצד השני. באופן מוצהר העיבודים מדמים מוזיקה אמתית אם כי שטרן מצליח עדיין לשמור על הגוון הווקאלי מבלי להעמיס עליו עודף של אפקטים וסינטוז קולות מוגזם.
שטרן יוצר אחידות סאונד ברמה הגבוהה ביותר, עם עיבודים מהודקים במיוחד שנשמעים מעולה גם באמצע חודש טבת ולא רק בימי ספירת העומר. הבחירה של בן דרור גם בשירים סוערים וקצביים היא אתגר לא פשוט ששטרן צולח בצורה מצוינת. בן דרור זמר בעל קול נעים ובחירת השירים שלו מגוונת החל מלהיטי עבר של מרדכי בן דוד כמו "שיר השלום" בו מתארח הזמר שמחה פרידמן, או "ריבונו של עולם" הקלאסי בו מתארח הזמר אברימי רוט לביצוע ווקאלי מרשים במיוחד אל מול להיטים חדשים דוגמת "תן לי אור" של אבי אילסון "הכל מלמעלה" של בני פרידמן או "רק עוד רגע" של עקיבא תורג'מן.
מבחינת ההפקה והביצוע האלבום עומד לחלוטין ברף הגבוה של הפקות האקאפלה במוזיקה היהודית והעיבודים מרשימים במיוחד. נקודה אחת שהפריעה לי היא הבחירה של בן דרור לאמץ בביצוע של 'שיר השלום', שיר לועזי שהלחין במקור הזמר והיוצר האמריקני בובי וינטון, גם את טעויות ההיגוי של מרדכי בן דוד - "ואם נמוד יותר קרוב", כן כן גם אני לא מכיר את המילה הזו, שמחליפה את המילה בעברית "נעמוד" עם עין "פתוחה".
בסופו של דבר, האלבום של בן דרור הוא בהחלט ממתק ווקאלי משובח שגם אם אתם מחמירים ולא מאזינים למוזיקה הזו בספירת העומר, תוכלו ליהנות ממנו גם במהלך כל השנה כולה.
אם יש משהו שלוקח את המוזיקה הווקאלית למקום המסונטז יותר, הוא הזמר והיוצר מאיר חג'בי שמשחרר מידי ספירת העומר ביצועים ווקאלים מושקעים ללהיטים מוכרים. הפעם בחר חג'בי את הלהיט האחרון של ישי ריבו "סיבת הסיבות" אותו הוא מבצע בעיבוד משותף עם המעבד מנחם מוניס.
העיבוד מרשים מאד, אך למעשה נשמע כמעט לחלוטין כמו מוזיקה רגילה בשל האפקטים הדיגטליים שיש על השירה והקולות דבר שמעורר את אותו הוויכוח האם הלכתית זה אכן עומד בקריטריונים.
אם אני מתייחס לתוצאה הסופית מבחינת המוזיקה, חג'בי עושה עבודה מצוינת וראויה לשבח וגם אותו לא אכפת לי לשמוע באיזה ד' חשוון סתמי.
להערות הארות ופולמוס הלכתי על מוזיקת ווקאל: nl@kikar.co.il
הצגת כל התגובות