בחורי הישיבה האהובים הם הקהל הכי טוב בעולם, מי שטעם את זה יודע זאת בבירור. מידי שנה אני מתארח בימי בין הזמנים בתחרויות השירה בקעמפים של מיטב עולם הישיבות והשמחה והפרגון של בחורי הישיבה, הם משהו מופלא וכיפי במיוחד. זו חוויה אדירה שאני ממליץ עליה בחום רב.
>> למגזין המלא - כנסו
כדי לעזור לחוויה להיות שלימה יותר עבור הבחורים, וכמובן עבורנו חבר השופטים, החלטתי הפעם להקדיש את הטור השבועי למדריך למארגן הקעמפ, זה שיעזור לו להפיק וליצור אירוע טוב ונכון יותר עבור כולם.
תחרויות המוזיקה מתחלקות לשני סוגים, התחרות הקלה וזו הקשה יותר.
התחרות הקלה - פשוטה מאד לביצוע. תחרות שירה המסתמכת נטו על יכולת הביצוע. כל הבחורים מוזמנים לבצע שירים מוכרים בליווי קלידן ובדרך כלל גם סאונד גרוע במיוחד, כזה שאולי אמור לדמות את סאונד המקלחת בה מבצעים רוב הבחורים את אימוני השירה שלהם. זו תחרות קלילה ויכולה להיות נחמדה מאד אם כי לעתים היא מתישה בשל הקלות הרבה בה כל בחור יכול לעלות ולצווח במיקרופון גם אם כישורי השירה שלו מתבטאים ביכולת להוציא קול מגרונו, לא בהכרח על פי סדר התווים הנכון. רחמו עלינו השופטים, שצריכים למצוא מילה טובה לבחור שבאמת כדאי שלא יחזיק יותר מיקרופון אף פעם.
בדרך כלל תחרויות כאלה הופכות להיות מסטיק אחד ארוך של 4-5 שעות ואפילו יותר, של עשרות ביצועים ארוכים (ולרוב גרועים) להחריד. אין ספק שחלק גדול מהכיף זה לתת לכל בחור את המיקרופון ולהתבטא מול כל הישיבה, דבר שבזמני כבחור ישיבה היה משהו לא רלוונטי ורחוק ממש. אבל, קצת רחמים על השופטים... לא כל שיר צריך לבצע באורך המלא, לא חייבים לשיר גם את תניא בביצוע של 8 דקות. ניתן להגביל את הבחורים לביצועים קצרים מראש. השופטים הם בדרך כלל מוזיקאים מקצועיים וסאת הזיופים שלהם מגיעה בערבים כאלה אל מקומות של יאוש וסכנה.
יצירת תכנית עם לו"ז נוקשה מקלה על קיום התחרות כמו שצריך ומעניקה לשופטים את התחושה שלא מדובר במשהו שלא ייגמר לעולם, במובן הלא טוב של הביטוי. כן כן, אנחנו בדרך כלל לא בבין הזמנים ואנו צריכים לקום מחר לעבודה ולילדים...
אם ניתן לבצע חזרות כלשהן לפני המופע מה טוב ומה נעים, לא כיף להרגיש שאתה נמצא בערב קריוקי חופשי בו חלק מהבחורים לא ממש סגורים על הביצוע שלהם. באופן אירוני, אלו ששרים הכי גרוע, מתקשים להיפרד מהמיקרופון ומושכים ביצועים מחרידים דקות ארוכות הרבה יותר מחבריהם המוכשרים יותר מוזיקלית. זמר טוב יודע מתי לפרוש בשיא.
התחרות הקשה יותר – תחרות יצירה ולחנים, בחלק מהישיבות הבחורים גם יוצרים לא מעט לחנים ושירים (בדרך כלל לחנים למילים מהמקורות), חלק מהם מוכשרים ממש ומפתיעים וחלק בנאליים יותר. תחרות כזו אינה מתבססת על יכולת השירה כמו על היכולת היצירתית של הבחורים והיא דורשת הרבה הכנה מוקדמת הן ביצירת החומרים המתאימים והן בהתאמת הליווי המוזיקלי. בערב כזה הקלידן לא יכול ליפול בלי הכנה ועליו ללמוד את החומרים לפני.
עבורנו השופטים, תחרות כזו הרבה הרבה יותר מעניינת, והיא גם מצריכה מהמתמודדים בדרך כלל יכולת מוזיקלית גבוהה יותר. לא כל זמר מקלחת מסוגל להלחין שיר ולתחרות ניגשים גם הרבה פחות מתמודדים וגם מתמודדים ברמה מוזיקלית גבוהה יותר, מה שהופך אותה מטבע הדברים לקצרה ומדויקת יותר, שכן התכוננו אליה מראש בצורה מסודרת עם הליווי המוזיקלי והתכנית עצמה חדה יותר בדרך כלל.
ולנקודה קצת מורכבת...
אני רגיל כבר החל משבועות לקבל שיחות טלפון בסגנון: "אנו עושים תחרות שירה בקעמפ ב'מעלות חיזבאללה' בא לך להגיע כשופט?", אז התשובה היא שבהחלט בא לי, אלא שלהגיע עד (לכמעט) נסראללה ייקח לי יותר משלוש שעות כל צד, פלוס זמן התחרות, יום עבודה מלא... בדרך כלל התכנית תתחיל בשעת ערב ואני אצא מהאולם בסביבות השעה 2-3 לפנות בוקר ואגיע חזרה לתפילת ותיקין במקרה הטוב. לא, 400 שקל לא מכסים את זה.
אני מבין את הסד התקציבי של הקעמפים והתכניות, אבל אנא, אם אתם באמת רוצים שאנו השופטים נבוא בכיף, יש לקחת בחשבון תקציב יותר נדיב. אף אחד מאיתנו לא עושה את זה בשביל הכסף, כל הקולגות שלי מבקשים סכומים באמת צנועים ומתאימים להבנה שמדובר בישיבות, אבל צריך להיות הגיוניים בכיסוי ההוצאות. אני כבר מכריז, לקעמפ בירושלים אני אגיע בלי נדר חינם אין כסף.
נקודה נוספת, אין צורך בשישה שופטים... שלושה מתאימים יעשו עבודה מצוינת. אנחנו ואתם באים לעשות כיף ודיבורים ארוכים מטבע הדברים של חמישה/שישה שופטים, זה מתיש אותנו ואתכם. ואם כבר אנחנו בבקשות... סאונד טוב על הבמה זה המינימום שהשופטים צריכים לקבל כדי לא לסבול שעות ארוכות עם חריקות וצפצופים וכדומה. נכון זה קצת יותר יקר, אבל שווה את זה.
מאחל לכל בחורי הישיבות בין הזמנים מהנה ומועיל ותחרויות שירה כיפיות להם ולשופטים. אוהב אתכם!