אבא ואמא!
אני רק בן 10 - אך זאת לא סיבה שתזלזלו בעולם הרגשי שלי. נכון, אני גורם ללא מעט דרמות, ולפעמים אתם מתרגזים על זה שאני פורץ בשאגות כשאחותי הקטנה מקבלת את ארוחת הערב לפניי, אבל חשוב לי שתבינו מה עבר עליי היום.
הגעתי הביתה, ושאלתם אותי אם אני רוצה להגיע למסיבת ל"ג בעומר השכונתית. אמרתי לכם שזה לא מעניין אותי וממש לא לרמה שלי - ואתם הבנתם מיד שמסתתר פה סיפור. אם רק הייתי מרגיש שכייף לי לשתף אתכם - הייתי משתף, אך משהו באווירה לא עשה לי חשק. בסוף לחצתם עליי עד שסיפרתי לכם את עיקרי הדברים, אך כשהגבתם - הבנתי עד כמה צדקתי כשלא רציתי לשתף אתכם...
.....
נכנסתי בהפסקה לכיתה, ואני רואה את החברים עומדים ומשוחחים. הבנתי שהם מתכננים משהו לל"ג בעומר. "אני יכול להביא משטחי עץ הרוסים מהמפעל של דוד שלי" - שמעתי את יהודה אומר. "ואני אכין בובת המן מרשימה", מיכאל הוסיף, אך כשהם הבחינו שנכנסתי לכיתה הם השתתקו מיד.
"אתם מארגנים מדורת ל"ג בעומר"? שאלתי אותם, והם התחיל לצעוק עליי: "מה אתה דוחף את האף שלך למקום שלא הוזמנת? אם היינו רוצים שגם אתה תבוא היינו מזמינים אותך. לצערנו אנחנו מכירים מעולה את הכתובת שלך"... הוסיף מיכאל בלעג. נתנאל הוסיף משהו בלחישה - וכל החבורה פרצה בצחוק רועם.
הדמעות החלו לזלוג מעיניי, ופרצי הצחוק רק העצימו את תחושתי הגרועה. "נס שלא הזמנו את התינוקת הבכיינית הזאת", אמר אלישע. "תגיע תודה שאנחנו מרשים לך להיות בכיתה שלנו, למרות שאתה ילד מעצבן וטיפש" הוסיף דניאל וכולם צחקו. בעצם עזבו את המילים - ראיתי מולי עשרים ילדים עומדים , לועגים, מסתכלים עליי בבוז, ומצפים שאסתלק מהמקום. "עזבו אותו, ילד מסכן, זה לא יפה", אמר להם מנחם ורק גרם לי להרגיש רע יותר.
אבא ואמא - אתם אנשים בוגרים, יש לכם בית ומשפחה, ויש לכם גם ביטחון עצמי, אבל אני בטוח שאין לכם מושג מה מרגיש ילד שעובר חוויה שכזאת. מבחינתי העולם כולו עמד ואמר לי: "אין לך מקום פה, אתה לא רצוי"!
אבל לא, אני עדיין לא בגיל שאני יכול לבטא את הרגשות שלי אז לא אמרתי לכם את זה. רק סיפרתי לכם שהילדים בכיתה לא רוצים שאגיע למסיבה ושהם לא אוהבים אותי. רציתי שתגידו לי שאני לא כזה ילד דחוי, ושאתם אוהבים אותי למרות הכל, אבל לא באמת ידעתי לבקש את זה.
רציתי לשאול אתכם אם כל החיים אהיה הכבשה השחורה כמו שאני ב'תלמוד תורה', אבל גם את זה לא ידעתי לשאול. רציתי שתחוו איתי את החוויה הנוראית שעברתי, ושתגידו שהבעיה היא בילדים ולא בי.
רציתי שתזדעזעו שהבן שלכם עובר חוויה קשה כל כך, אבל אתם לא באמת מצפים מילד בגילי להסביר את כל זה... רציתי שתהיו איתי, אבל לא ידעתי בכלל לומר מה אני רוצה. הסיטואציה הייתה כל כך נוראה שלא ידעתי למה לצפות.
"עזוב, קח שוקולד" אמרת לי אמא, "מי בכלל צריך את המדורה שלהם. ילדים קטנים שלא מעניינים את אף אחד", הוספת, וחזרת לספר המתכונים. "יכול להיות שגם לך יש חלק בסיפור הזה? אולי לא סתם הילדים התנכלו אליך? למה רק אותך שונאים ולא מתנכלים לנתנאל - הבן של השכנים שלנו? ילדים לא סתם מתנכלים לילד אחד שוב ושוב" אמרת לי אבא - ואני הבנתי שאתה צודק.
זה באמת הגיוני. כנראה שמשהו בי לא תקין. הילדים לא סתם דוחים ילד, כנראה שיש בי חלקים מעצבנים שאף אחד לא יכול לשאת אותם. כנראה שאני צריך להפיק מזה לקחים או לפחות להבין שיש בי משהו פגום.
אני לא יודע אם אתם זוכרים אבא ואמא, אבל עולמם הפנימי של הילדים הוא לפעמים עולם אכזרי מאד. לכם כבר יש ניסיון חיים, אתם יודעים מתי אוהבים אתכם ומתי שונאים אתכם, ואם אתם לא מסתדרים עם מישהו אתם יודעים שיש לכם מעגלים חברתיים נוספים. העולם הרגשי שלכם מסוגל להתמודד עם דחיה ופגיעה - אבל אנחנו הילדים נותרים חסרי אונים.
ותאמינו לי אבא ואמא - יכולתם להיות הורים כל כך מיוחדים אם רק הייתם פותחים את הלב. אני יודע - זה לא כייף להיות בתפקיד ההורים של הילד הדחוי, ויותר קל לכם לבדל את עצמכם ולהרגיש שכל זה לא קשור אליכם, אבל מה לעשות - נדפקתם ואתם ההורים שלי, הילד הדחוי של הכיתה.
אם רק הייתי מסוגלים להתחבר לחוויה שלי, ואם לפחות הייתי יודע שבבית יש לי מקום בטוח שבו אני אהוב ורצוי - אולי כל זה בכלל לא היה קורה לי. אולי היה לי מספיק ביטחון עצמי שהיה מוציא אותי מהתפקיד של "השעיר לעזאזל" - אבל זה קשה לכם, ואני מבין אתכם. קשה להיות ההורים שלי.
אם רק הייתי מסוגלים להיות איתי בחוויה שלי, לכאוב איתי את הכאב שלי, להביע כעס על הילדים שככה התנהגו אלי, ולהראות לי שאתם לא חושבים שאני 'ילד כאפות' אלא הילד המיוחד שלכם - תאמינו לי שהייתי מרגיש אחרת.
אתם יודעים מה הכי כואב, אבא ואמא? שלמרות שאני מבטיח לעצמי שאני אהיה אבא אחר - קיים סיכוי לא מבוטל שאני אאמץ את דפוס ההתנהגות שלכם, ושאני אתנהג בדיוק כפי שאתם התנהגתם אלי. מה לעשות - אתם לא לימדתם אותי מהי אמפתיה, וכנראה שגם אני לא אהיה אמפתי כלפי הילדים שלי.
ועוד משהו - אתם בטח יודעים אבא ואמא שמסתובבים בעולם אינסוף אנשים בני 40 ויותר, שבתוכם מסתתר ילד בן 10 פגוע. הם חוו חוויות לא פשוטות, ונותרו איתם לבד לכל החיים. אם ההורים שלהם רק היו מסוגלים לעמוד לצדם ולמלא אותם באהבה שתחפה על תחושת הדחיה שהם חוו - זיכרונות הילדות שלהם היו מתוקים בהרבה.
.....
למרבה הכאב, מסתובבים בעולם אלפי ילדים בני עשר שעדיין לא יודעים לבטא את הרגשות שלהם. הם לא יודעים לשתף אותנו בעולמם הפנימי, ולפעמים גם מסתגרים ולא מוכנים לפתוח לנו צוהר לעולמם הרגשי.
אם ננסה לתת להם את המקום הבטוח לשתף ולדבר, ואם נעשה הכל בכדי שהילדים האלו לא יישארו לבד עם חווית הבדידות הקשה - החוויות האלו לא ירסקו אותם, אלא יבנו את הנפש שלהם בצורה בריאה, וילמדו אותם להתמודד בצורה טובה יותר עם אתגרי החיים.
..........................
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)
הצגת כל התגובות