מדוע התגעגעו בני ישראל לשום ולאבטיח?

(צילום: שאטרסטוק)

מילתא דבדיחותא תחילה:

לפני כמה שנים התארחתי אצל הרב יחזקאל סופר בשבת קודש פרשת בהעלותך, על השולחן היה מין סלט מוזר ביותר, הסלט היה מורכב מאבטיח עם קישוא, הבחנתי גם בשום קצוץ ובצל פרוס, ומתחת לכל התרכובת המוזרה שכבו להם חתיכות הערינג.

בַּהִיתִּי בסלט במין תמיהה, ובעודי מנסה לתהות על קנקנו של הסלט פונה אלי המארח ובחיוך שובבי אומר לי: זהו סלט ברוח פרשת השבוע.

טרם סיפק בידי לקמט את המצח ולהבין במה דברים אמורים, פתח ואמר: זה סלט המכיל בתוכו את כל הפסוק בפרשתנו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים".

ובכן, בפרשתנו מסופר על חטא המתאוננים:

"ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'" על מה בדיוק הם התלוננו? "מי יאכילנו בשר"… "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים "חינם" את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו".

במצרים הם קיבלו אוכל חינם?

מכות הם קיבלו "חינם", הטביעו לנם ילדים בנילוס, כמובן ב"חינם". מנה עובר להם בראש? מה פתאום הם נזכרים לפתע בכזו מין נוסטלגיה לגלות המרה והאיומה?

רש"י מציין "חינם - מן המצוות" במצרים לא היה עליהם "עול מלכות שמים", לדוגמא: אז הם לא היו צריכים לברך על האוכל.

ועדיין תמוה ביותר:

וכי עדיף להשאר עבר לפרעה במצרים, יום זה לא יום, לילה זה לא לילה, הילדים שלך לא בחזקתך, כי מיד כשפרעה רוצה הוא מלאים אותם לטובת הנילוס או אמבטיית דם לרפאות את צרעתו… וכי עדיף כל זה ובלבד שלא לקיים מצוות?

בסוף פרשתנו מתארת התורה את ענוותנותו של משה רבינו כך: "והאיש ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" הוא הוא האיש המסמל את גאולת ישראל מיד מצרים, הוא הוציא את בני ישראל ממצרים.

זה בעצם שני ההפכים ושני צדדי המתרס, מצד האחד השאיפה לעבדות המתרכזת בתוך דברי המתאוננים, ומצד שני ענוותנותו של משה שהולידה את הגאולה.

מהי ענוותנותו של משה?

מבאר הרבי מליובאוויטש:

ענוה, אין פירושה שהאדם לא מכיר במעלותיו.

אדרבה: האדם מכיר במעלותיו ויחד עם זאת הוא לא מתרברב על זולתו, הוא יודע שכל מעלותיו הם מתנת א-ל.

אם תרצו, זוהי תמציתה של הגאולה; הידיעה שיש לך מעלות וכשרונות, ועליך לרתום את עצמך למצוֹת את כל כשרונותיך, ולרגע לא לשכוח שהכל מאת ה'.

זוהי ענוה אמיתית שפא מגרעת מכשרונות האדם.

זה לעומת זה, לעומת משה נמצאים המתאוננים, הם האנשים המרוכזים בעצמם, הם רוצים מה שפחות לנצל כישרונות, ומה שפחות לקחת אחריות.

"טוב לנו עבוד מצרים" הם טוענים.

מהי עבדות מצרים? האדם לא לוקח אחריות לגורל חייו וחיי ילדיו.

דוגמא לדבר:

השיטה הקיבוצית/קומוניסטית שהיתה נהוגה במקומות רבים בעולם כולל בארץ הקודש, עד שפשטה רגל.

השיטה הזוי בעצם מרכזת את כל האחריות בידי הנהלת הקיבוץ. מצד אחד אף אחד לא צריך לשלם על בגדיו ומזונו, בית הספר לילדים גם הוא ללא עלות וכו'.אך מצד שני אין לאדם בעצם כלום, הוא עצמו הרכוש של הקיבוץ, הם יחליטו עבורו במה יעבוד וכל מה שירויח הולך לטובת הקיבוץ.

כדי להמחיש את הדברים אפשר לקחת לדוגמא (קיצונית אמנם) את מחנות העבודה של הנאציים ימח שמם, היהודים שרוכזו שם לא שילמו כסף עבור הפיג'מה שנתנו להם, כך גם האוכל שניתן להם היה בחינם… הם עצמם בגופם ובזיעת אפם היו התשלום לגרמנים. ר"ל.

כך גם (אמנם בצורה עדינה יותר) היא השיטה הקיבוצית.

בתקופת היותי חייל פגשתי פעם נהג אוטובוס שעלה מרוסיה, משראה אותי נזכר בערגה בתקופת היותו חיל בצבא האדום.

שאלתי אותו למה הוא כ"כ מתגעגע לאותה תקופה? היה לך כ"כ טוב בצבא?

הוא ענה: לא, היו אימונים מפרכים וכו'.אבל אז לא הייתי צריך לדאוג לכלום.

זהו בעצם ההבדל בין יהודי גאולתי-מאמין, ליהודי גלותי.

המאמין לוקח אחריות ויוזמה, ובאמונה גדולה מתקדם לקראת עולם חדש.

הגלותי מתגעגע למצרים, מצרים מלשון מיצרים, זוהי תפיסת עולם צרה בה האדם לא לוקח שום אחריות ויוזמה. הגלותי מעדיף שישלטו בו, כי הוא ממש פוחד מאחריות ועצמאות. הפחד טבוע בעצם נשמתו הגלותית, הוא רק צריך לחפש סיבה כדי להצדיק את פחדיו. בהתחלה הוא יפחד מהמדבר "טוב לנו עבוד מצרים ממותנו במדבר". כאשר הוא יתרגל למדבר אז הוא ימציא פחד חדש, הוא יפחד מהענקיים תושבי כנען, ולכן הוא יפחד להכנס לארץ ולהתחיל לחרוש ולזרוע בעצמו ("חטא המרגלים"). כל הפחדים הללו נובעים מחוסר אמונה בהקב"ה ומחוסר אמונה בכוח שהקב"ה הטביע בו עצמו ונתן לו את הכוח לקחת אחריות.

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com