חשוך בחוץ, כולם כבר מזמן הדליקו נר קטן וחיפשו בבית את אותם פירורים שרגע לפני החביאו, כאילו שיחקו שוטרים וגנבים, כשהם גם השוטרים וגם הגנבים. רק הוא היה עדיין ער, מתהפך מצד לצד על הכסא הדהוי. קשה לו. קשה לו מאוד.
"מה יהיה עם החמץ?" הוא שואל בשתיקה תהומית, מביט אל תוך עצמו, מנסה לפשפש אי שם פנימה. אבל הכל כאילו נעלם, הכל מלא בעשן ערפילי, כזה שגורם לך לתהות אם בכלל היה משהו, אם יש עכשיו.
הוא תופס בפיזור הדעת את חבילת הסיגריות הריקה ושולף את האחרונה שנשארה, אחרי רצף העישון של הערב - נותן לחדר להתמלא בעננה כהה, "שיהיה עָמוּם מסביבי לפחות כמו שֶׁעָמוּם בתוך תוכי", הוא מגחך בעצבות גחוכה של אדם שבור.
ועובר עוד זמן, ובכלל לא משנה מה שקורה בחדר הקטן ובנפשו המיוסרת, הזמן ממשיך לעבור, לעד. ככה הוא הזמן - עובר בלי לתת את הדעת על מה שקורה מסביב. מספרים שבעידן אחר הזמן היה משתנה מאדם לאדם; לאחד שהיה עצוב הזמן היה ממהר, כדי שאותו מסכן ירגיש פחות - כדי שהכאב לא יתפוס בעולם מקום, ולו קמצוץ יותר ממה שמוכרח לו לעולם להרגיש כאב. ולאחר - השמח - הזמן היה עוצר מלכת, וממתין בשקט בצד, נותן לו לחוש כל רגע, כל שניה, כל ארומת שמחה שרק אפשר - שאי אפשר כשהזמן בורח. היו זמנים בהם הזמן היה אישי, והוא שָׂמַח והתעצב, בכה ושתק, מיהר והאט, עם כל אחד לפי עניינו. ואחרי הרבה שנים או קצת, משהו קרה, משהו שגם הזמן חסר הגבולות לא יכל לו, איזו דממה נוראית שהרעישה את העולם, כפור שלא היה כמותו (יודעי דבר מספרים שהרוע ניצל את הזמן לטובתו, כמו שרק רוע יודע, ולכן קולל, אך זהו סיפור אחר), והזמן הפך לאפטי, חסר רגשות ולב, וכך הוא מתגלגל לנצח, כמו שנגזר עליו, בלי להפסיק ובלי להביט.
השעון מצביע על השעה חמש והוא עדיין ישוב בחדר, שבור כמו שרק יצור אנושי יכול להיות. ואט אט, דווקא מתוך הדמדמת הוא מצליח לשוטט במערבולות נשמתו, נוגע ועוזב, מחפש ונוטש.
בכל נתיב בתוך עצמו הוא מוצא חמץ, שָׁמֵן וטרי, מעלה ניחוח עז של עוד, של התמכרות. הוא עובר בתוך חדרי ליבו, ובכל פינה זורח לו קמצוץ חמוץ באור מתריס, זורח ככה שנדמה שהוא אומר, "אל דאגה ידידי, יש עוד במקום ממנו באתי - לעולם לא תצליח לאסוף את הכל". והחדרים - אין סוף, והחמץ שבתוכם - אין סוף גדול יותר, והוא רגליו דואבות עד מוות מריצה לפה ולשם, אוסף עוד ועוד חמץ. וכבר אין שקית שתוכל להכיל את הכל.
ובעומק החדרים, במקומות שלא היה בהם מעודו הוא שומע קול פנימי קטן מנשב בקלילות טרופית שכזו ואומר לו, "עזוב, שחרר - לעולם לא תצליח לצאת מזה", והוא כבר שוקל לעזוב ולשחרר, כי באמת נראה שאי אפשר לצאת מזה, וכבר אין כוח לעמוד, והחמץ כל כך ערב לנחיריים.
הוא מתיישב בתוך האפילה שמסביב ומתחיל לבכות. הוא רוצה לעזוב, והוא רוצה להישאר, הוא רוצה חמץ והוא לא.
ואותו הבכי הוא של אדם קרוע, של אדם שרוצה טוב, ושל אדם שהרע מושך בו ומלטף.
ואותו הבכי הוא של אדם שרוצה לנסות, שמנסה לנסוק לגבהים, ותהום ארורת עומק מושכת אותו, בחוק טבע בלתי מוסבר.
ואותו הבכי הוא של אדם שלא בכה אף פעם, שלא ידע שמתוך עצמו יכולים לבקוע נהרות ענק, בכוח איתנים שכזה.
ואותו הבכי שוצף וגודש, ממלא חדר אחרי חדר, עולה על גדותיו ושואב איתו חתיכות חמץ שלעולם לא יחלימו. ו'יצרן הדמעות' נשאב איתו, שוחה ללא התנגדות, בתוך אלפי חדרים שלא שמע על קיומם מעודו. חדרים שהוא עצמו יצר.
נסחף לפה ונסחף משם, סחיפה אחר סחיפה, שטיפה אחר שטיפה, טובע ולא בתוך ים עצמו. נסחף ונשאב עד שנתקל בלוח ברזל אדיר מימדים בכניסה לחדר, ובידית קטנה. ומתוך החדר נשמעת נהימה של אש עד. הוא עוצר מלבכות ומקשיב. עיניו אינן רואות, אך אוזנו חדה מאי פעם. "לא תוכל להגיע לעולם אל מֵעֵבֶר לעצמך - אם לא תשרוף את עצמך קודם, אך האם יש בך את האומץ להיות רוצח?!", ככה האש, בלחישה בוערת שכזאת, לוחשת צורחת.
והוא זוכר את הדמעות, את התשישות, ואת כל החמץ שעבר עליו, פעם ועוד פעם. והוא זוכר שמתי שהוא מזמן, לפני שנות דור הוא עמד באותו המקום, והלחישה - אותה הלחישה.
הוא לוחץ על הידית ומוטח אל תוך החדר הלוהט, יחד עם אלפי דמעותיו הנוצצות, יחד עם אותו חמץ רטוב שזרם מכל עבר. והכל עולה בלהבות, גם האש עצמה נשרפת, שוב ושוב, הופכת את הכל לאין מוחלט. בתוך ההתלהטות ההרגשה שלו תופסת הכל, את כל מה שלא חוותה קודם, את כל המעשים, את הטובים, את הרעים. משכבתה השרפה, הוא מנגב מזוויות עיניו את לחלוחית הדמעות האחרונות, ופתאום הוא יכול לראות שוב.
הכיסא זז אחורה, היד מושטת את הנר הגלמוד שחיכה כל הלילה בחוסר אונים. מצית נדלקת ולהבה קטנה מנסה להאיר את החדר שכבר מזמן השמש מטיילת בו.
פתית לפתית נאסף. השקית השקופה עוטפת את כולם בפנים, כמעט ללא חמצן. עוד רגע סוף זמן ביעור חמץ. הוא רץ החוצה אל המדורונת שדולקת ללא השגחה ליד פח הזבל. כל השרפנים האחרים כבר עזבו - באו, זרקו ונעלמו מבלי לחיות את האש, מבלי להפוך לחלק ממנה. ועכשיו הוא והאש מתאחדים שוב. השקית בוערת בתוך האש. בוערת בדבקות כמו שלא בערו כל החמצים של השוטרים-גנבים.
אדם חדש נולד. אדם נשרף. אדם ששוב בכה.
הצגת כל התגובות