עם פרוס חודש האביב בו אנו חוגגים את חג החירות – "חג הפסח", בו יצאו בני ישראל ממצרים מעבדות לחירות, זו הזדמנות טובה והזמן הנכון לעריכת חשבון נפש מעמיק בשני מישורים חשובים - ענווה וחינוך.
'חמץ ומצה' – שניהם עשויים מבצק - קמח ומים. ההבדל ביניהם הוא מצב הבצק. 'החמץ' הוא בצק שתפח, 'המצה' היא בצק שלא תפח. התפיחה וההתנפחות הן סמל להתנשאות וגאווה, ואדם שמתנשא ומתגאה, הוא כבצק שתפח ודומה לחמץ. אי תפיחה והתנפחות היא סמל לענווה. אדם שמתנהג בענווה וצניעות, הוא כבצק שלא תפח ודומה למצה.
'חג הפסח' למעשה קורא לנו להכרית את החמץ הפנימי 'הגאווה' ולבדוק האם יש בנו את הגאווה וההתנשאות הפסולים? ובאם מתברר שיש לנו אפילו קצת מהגאווה הרעה הזאת, אנו נדרשים לבער ולשרוף את אותה גאווה לחלוטין. 'חג הפסח' אם כן, מורה לנו התנהגות לכל השנה - לברוח מהגאווה, להתנהג בענווה ובצניעות, שמסייעת לאדם לסור מן הרע ולעשות רק טוב.
אחד מהצדיקים אמר: מדוע הגאוותן גרוע מהשקרן? השקרן אינו מאמין בשקריו, ואילו הגאוותן, מאמין בדמיונות הכזב שלו וגם מתגאה.