פורים, ישיבישער, ועמלק

מלחמת ישראל בעמלק (צילום: מתוך ויקפדיה)

מדוע החמירו כל כך על ההנאה מסעודת אחשורוש?

הגמרא במסכת מגילה דף י"ב ע"א אומרת: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם, אמרו אתם! אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע".

מה היה כל כך חמור בזה שנהנו מסעודתו של אותו רשע?

כדי להבין את משמעותו העמוקה והחמורה של אותו החטא, נזכיר מה שמביא רבי שלמה אלקבץ על המגילה בספרו.

במשתה האחשורוש, החוויה החומרית הייתה לתכלית. הייתה באפשרותו של כל אחד לספק לעצמו את תאוות הלב עבור כל החושים הגופניים. אותו המשתה, הופק בהשקעה ובעמל רב, על מנת שכל אדם יצליח למלא את תאוותו מכל ההנאות שבעולם.

הנה את חוש הטעם סיפק האחשוורוש במאכלים שיהיו לפי הטעם של כל העדות והמנהגים; כמו כן הוא דאג שתהיה שתייה כדת אין אונס! את "חוש המישוש" דאג לספק בהביאו בדים משובחים ושונים מכל הסוגים והמרקמים הקיימים בעולם! את חוש הראייה הוא סיפק בכך שהביא "כלים מכלים שונים"; והכל ברמת פאר גבוהה ביותר – כאשר כל מטרתו היא לפאר את מלכותו לעיני כל העמים! והכל מובא בתיאורי המגילה: "חוּר, כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת. וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ. וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ".

אמנם דבר אחד החסיר האחשוורוש מן המשתה: לא הייתה הנאה לחוש השמיעה. המלך לא דאג לאמצעי בעזרתו יגיעו לריגוש או להנאה כגון השמעת צליל נעים, שירה, נגינה וכד'.

מדוע אחשורוש לא דאג גם ל"חוש השמיעה"? שכן לא מתואר במגילה תזכיר על כך! ובפרט שתכלית המשתה להגיש עבור כל אחד ואחד הנאות וריגושים מכל סוג שהוא.

אומר על כך רבי שלמה אלקבץ: האחשורוש ידע שבאותו הדור היו צדיקים, אנשי כנסת הגדולה, קדושי עליון, ולקח בחשבון שבודאי זוכרים הם את כל מה שהיה בבית המקדש שחרב זה מכבר, וידע גם האחשורוש שהניגון בכוחו לעורר הרגשים רוחניים של התעלות ודבקות. חשש האחשורוש שמא ישתמשו צדיקי הדור בעוצמת הצליל והניגון להתעלות רוחנית, ובכך יפסיד את מטרתו ועלול להשיג את ההפך.

וכותב עוד, שהרי ידוע כי שפת המלאכים בשמים אינה בדיבור אלא בשירה, ומביא לכך ראיות מפסוקים ביחזקאל ומעוד מקומות, כך שהשירה היא בעלת דרגות רוחניות גבוהות מאוד, ומשום כך לא השמיע שירים ונעימות ברקע הסעודה. ואגב, תינוק נרגע מבכיו על ידי ששרים לפניו, ומבאר רבי שלמה אלקבץ שכיון שהתינוק היה לא לפני זמן רב במצב רוחני בשמים, הוא נזכר בשירים ובמנגינות שנשמעות בשמים ועל ידי כך הוא נרגע. ולפי כל זה מובנת החומרה של "נהנו מסעודתו של אותו רשע", שההנאה מהסעודה הייתה כל כולה פרי רשעותו של אחשורוש להוריד את מעלתם הרוחנית לשאול תחתית.

ממשיכה הגמרא (שם) ואומרת ששאל רשב"י את תלמידיו: "אם כן, שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו! (שכן לא נהנו מסעודתו של אותו רשע) אמרו לו, אמור אתה. אמר להם, מפני שהשתחוו לצלם (בימי נבוכדנצאר). אמרו לו, וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם, הם לא עשו אלא לפנים, אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים", ע"כ.

מה היה טעם הגזירה? זמן מה הסתובבתי עם קושייה על מדרש זה: בהרבה ספרים שקראתי משמע, שעיקר הגזירה נגזרה מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש, ולכאורה משמע שחטא העבודה זרה שהשתחוו לצלם הוא שולי ואינו עיקרי. לכאורה הדבר קשה, שהרי הסיבה שנגזרה כליה על כל עם ישראל שבאותו הדור (ולא רק על היהודים בשושן) הוא בגלל העוון החמור של ע"ז, מדוע עם כן חטא הסעודה נכנס לתודעה יותר, ודווקא הוא המוזכר בספרים בקשר לגאולת פורים?

שאלתי את אחד מרבותיי לפני שנים רבות, והוא תירץ לי שאכן עיקר הפגם והקטרוג על עם ישראל בא בעקבות שנהנו מסעודת האחשוורוש, אמנם מכוח הערבות (ש"כל ישראל ערבים זה לזה") נתעורר קטרוג על כל הדור כולו.

והדבר מבהיל ביותר, שכן כל עניין הגזרה שהייתה באותה תקופה וביטולה – הכל סובב סביב אותו ציר של אחדות עם ישראל.

שקר במידות ובמשקלות נותן כח להתגרות בעם ישראל

באותו עניין בפרשת כי תצא גבי פרשת זכור, רש"י שם פרק כ"ה פס' י"ז מבאר את סמיכות פרשת מידות ומשקלות לפרשת זכור, וז"ל: "אם שיקרת במידות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב" וכו'. משמע מדבריו, שהאויב בא להתגרות בעם ישראל משום ששיקרו במידות ובמשקלות.

אין סימן מובהק יותר לכך שאין אחדות בין האחד לשני, כאשר גונבים וגוזלים. במצב של אחדות לא היה כל אחד גונב מן השני, הרי כולם הם דבר אחד ואין אדם גונב מעצמו. מתוך שאין אחדות בעם ישראל ואף גוזלים ומרמים זא"ז, בא ה"עמלק".

והיכן כוחו של עמלק לפגוע? כתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", שהיה עמלק הורג את כל הנחשלים, ומבאר רש"י "הנחשלים אחריך – חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטם", משמע, שעמלק יכל להרוג רק את אלה שיצאו מכלל ישראל שהענן היה פולטם מפני שלא היו בכלל שאר עם ישראל.

טענת "מפוזר ומפורד" היתה יסוד הפורענות

טענת המן כשביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וכו', משמע בפירוש שהיו לא מאוחדים ולכן היה להם את הכח לגזור את הגזירה, ומכיון שלא היו מאוחדים ולא היה ביניהם אותו רגש של: "כל ישראל ערבים זה בזה" לכן חטאו והלכו ונהנו מסעודתו של אותו רשע ששורש החטא הוא שלא היו מאוחדים וכן איתא בספר מגילת סתרים.

מביא הנתיבות, דהטעם למה תקנו מצות מתנות לאביונים ומשלוח מנות ביום זה הוא משום כדי להרבות רעות ולהרבות אחדות בין אחד לשני. ולכן מזהירים בעלי המוסר שלא לשלוח משלוח מנות לחברים הכי טובים בלבד, כי זה לא נמצא ביסוד הרעיון והטעם של מצות משלוח מנות, אלא יש לשלוח דווקא למי שהיה לך איזו תקלה אתו או לאיזה שכן שהייתה לך אתו איזו אי נעימות, או לחבר שלא צלחה חברותו כל כך טוב – דווקא להם יש לשלוח את המנות, כי בהם מחזקים באמת את העניין של "אהבה ואחווה שלום ורעות".

"קיימו" מה ש"קיבלו" בהר סיני: "ויחן שם – כאיש אחד בלב אחד"

מבואר בחז"ל דבפורים חזרו וקיבלו את התורה מרצון: "הדור וקבלוה באהבה". מציאות של קבל מחודשת של התורה מחייבת אחדות בעם ישראל, וכשם שבמעמד הר סיני נאמר: 'ויחן שם' וכו', כאיש אחד בלב אחד, כך גם בגאולת פורים, רק לאחר שכולם התקבצו ביחד והתפללו ביחד ג' ימים, רק אז באה הישועה.

האחדות שבאה בפורים, ושגרמה לישועה ולגאולה באותה התקופה, הייתה בעקבות התגברותו של עם ישראל על הפירוד. הדרישה של אסתר: "לך כנוס את כל היהודים", הייתה כתשובת המשקל לאותו חטא של פירוד אשר שורשו טמון באותו משתה - בדחף לספק את התאווה האישית. מקרא מפורש הוא [משלי יח' א']: "לְתַאֲוָה, יְבַקֵּשׁ נִפְרָד", וראה בביאור הגר"א. בעל תאווה אינו מסוגל להכיל את זולתו, ולכן כאשר אדם טבול בדחפיו האישיים למלא כריסו בהנאות העולם, הולך הוא "נפרד". נפרד הוא מן האחר, ולמעשה נאטם כלפי סביבתו ואינו רגיש לקהילתו.

מדוע לא מזדעזעים ממקרים קשים הקורים בעולם? בספר "אור יחזקאל" מובאת שיחה שמסר בישיבה, ושם מביא שבתקופתו הייתה רעידת אדמה עוצמתית ביותר, והשאירה הרבה מאוד אנשים ללא קורת גג מלבד אלפי ההרוגים שנהרגו אז, ושואל שם למה דברים כל כך מזעזעים שקורים ברחבי העולם לא מפריעים לנו? ויש להוסיף, מדוע רעידת האדמה והצונאמי האדיר שעלה בעקבותיה - שהיו לאחרונה במזרח העולם, ושמחקה ערים שלמות מעל פני האדמה, ושעד עתה לא יכולים לנקוט במספר מדוייק של הרוגים שנהרגו בה (בשנת תשע"א) – לא מפריעים לנו ולא מזעזעים אותנו? ממה זה נובע שדברים קשים שקורים ברחבי העולם לא מפריעים לנו?

יסוד עצום ע"פ רבנו יונה במהות נפשו של כל אדם בעולם

ואומר ר' חצק'ל זצ"ל על זה יסוד גדול על פי רבנו יונה בשערי תשובה שאומר על הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך": "הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מידת השנאה" ושואל רבנו יונה, מדוע לא כתוב שאסור לרכוש את מדת השנאה? מדוע ההגדרה היא שאנו צריכים להסיר את מדת השנאה? מכאן מוכיח ר' חצק'ל, שטבוע בנפשו של אדם שנאה לכל אדם בעולם, וכך הוא נולד עם אותה התכונה, וזהו 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו', שהוא נולד עם כל התכונות הכי רעות שיש בעולם, שנאה שמביאה לקנאה ולתאוות, ולכל ההשלכות הרעות, וכך מוטבע בכל אדם שמחה לאיד לכל דבר רע שיכול לקרות לזולתו.

וזו הסיבה שכשאדם שומע דברים קשים מאוד שקורים בעולם, קשים ככל שיהיו, הוא לא יתמלא בכאב ובהשתתפות אמיתית, כי בטבעו של כל אדם הוא אמור להיות שמח לאידו של מה שקורה לשני.

התורה מרככת ומעדנת את יסוד טבעו של כל אדם

אע"פ שיצר האדם קשה ומתעתע, הורו לנו רז"ל [ב"ב טז.]: "ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין"! עם ישראל זכה לחשיבות התורה, והיא הנותנת לנו את הכוחות להתגבר על המידות הלא טובות שנטועים בנו, ונותנת לנו את הכוח ואת היכולת להבין את היעד בחיים ועל ידי זה להתגבר ולהיות אנשים יותר טובים.

דברים יסודיים אלו של המשגיח ר' חצק'ל זצ"ל, מוצאים מקום גם בימי הפורים. הרי ימי השמחה והמשתה נקבעו ליום יד' וטו' באדר. והדבר צריך ביאור: הרי אצל אומות העולם כאשר רוצים לציין עליית קרנה של מלכות, בד"כ חוגגים תאריך של ניצחון האומה במערכה צבאית, הצלחה במרד, או כל תאריך אחר בו זכתה האומה לעליונות מדינית או צבאית.

בפורים, ימי השמחה והמשתה נקבעו דווקא לא בימי הניצחון בקרבות, ולא בימים בהם נפל פחד הגויים מפני ידם החזקה של ישראל (וכמבואר בהדיא במגילה שעמי הארץ התייהדו מפחד), אלא דווקא בימי המנוחה מן הקרבות. בגאולת פורים קבעו חכמים לציין את השמחה לא בתאריך של מפולת האויב, אלא למחרת, ביום המנוחה של עם ישראל מהלחימה.

בסיפור המאורעות הכבירים של גאולת פורים, והתהפכות הרע לטוב, עם ישראל קובע את שמחתו לא כשמחה לאיד, אלא כהודיה לבורא עולם שמנהל עולמו בחסד ובריותיו ברחמים. המסר הוא ברור: הניצחון בקרב, תכליתו לספק לעם ישראל את המנוחה והשקט לעסוק בתורה ובמצוות.

עם ישראל לא זקוק לניצחון כדי לעורר גאווה לאומית וכד', וכאמור לא קיים בעם ישראל את הצורך להשפיל אומה אחרת על מנת לחוש מידה של אחדות. חז"ל מלמדים אותנו את הרגש היהודי הראוי שצריך להיות בוקע בכל אחד מישראל לאחר הקרב והניצחון: לא תחושת עליונות בחינת "כוחי ועוצם ידי", אלא הודיה זכה ותמימה לבורא עולם שריחם עלינו ונתן בידינו את היכולת והסיוע לעסוק בתורתו ובמצוותיו מתוך הרווחה, השקט וביטחה.

מתוך דברים אלו נלמד גם מהי הרגישות הנדרשת ללב יהודי, ומה הם התחושות אותן צריך לעורר נוכח אסון אנושי עצום כפי שהיה לאחרונה בעולם, וכמו שהבאנו לעיל משמו של המשגיח ר' חצק'ל זצ"ל.

צונאמי במזרח הרחוק – מסר לעם ישראל

עוד יש לבאר בעניינו של "עמלק": כתוב בספרים שכוחו היה להכחיש את עובדת ההשגחה הפרטית שמונהגת בעולם, כמו שאומרים חז"ל על הפסוק: "אשר קרך בדרך" – מלשון קרירות, שהוריד את ההתלהבות של כל העמים על כל הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה לעם ישראל, ומשלו לכך את המשל הידוע על אותו אחד שקפץ לאמבטי רותחת וכו'.

קליפת עמלק שואפת לסתור כל ידיעה של קדושה, וכל הסתכלות של השגחה בעולם. כבר אמרו חז"ל ש"אין פורענות באה על הגוים אלא בשביל ישראל".

הוה אומר, שכל הפורענות הזאת באה כדי לחזק אותנו. וכתוב בספרים הקדושים שהיום שאין נביאים שיכולים להתריע ולהשיב את העם ממעשיהם הרעים – הקב"ה מביא את הפורענויות השונות על אוה"ע כדי להתריע אותנו שנתבונן בדברים שקורים מסביבנו ונתעורר לתשובה. חלק מעבודת פורים במחיית זכרו של עמלק, היא להסיר מהלב את אותו קול מופנם שמקרר את האמונה החושית.

העבודה הרוחנית של פורים מחייבת התבוננות בעולם, מתוך הבנה כי הקב"ה מנהל עולמו בהשגחה פרטית, ושהכל ברא לכבודו. לכן בימים כאלו כאשר אנו רואים ושומעים על הדר גאון עוזו של הקב"ה, נתפלל שהדברים יחלחלו ללב ויסייעו לנו במחיית העמלק, תוך העצמת האמונה והדבקות בבורא עולם ומתוך הבנה שעלינו להתעורר נוכח האסון הנורא.

דעת ה"פחד יצחק" במהותו של עמלק והנה, ה"פחד יצחק" מביא על פרשת על הסמיכות של פרשת יתרו ליציאת מצרים את הפסוק במשלי (י"ט, כ"ה): "לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם"; לץ תכה – זה עמלק, ופתי יערים – זה יתרו".

רואים מהמדרש, שעמלק נקרא "לץ", וידוע ששורשו של הלץ הוא ליצנות שכל עניינה היא ל"הכשיר" את העבירה, לעדן את חומרת החטא. כמו שאומר רבנו יונה על הפסוק (שם כ"ז, כ"א): "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ", ומבארים שכמו שעצם טיפולו של המצרף בכלי המיוחד לעיסוק בכסף מעיד על יעילותו לכסף, וכן לזהב, כך גם אפשר להבין ולעמוד על מהותו של אדם לפי רמת מהללו ושיחתו, וככל שמדבר בעדינות ובהכנעה אתה מבין שהוא בן תורה, אבל אם הוא מלא בענייני עולם הזה אתה רואה את שקיעותו בענייני העולם הזה.

גם בן תורה יכול להתפס ב"עמלקיות"

כך גם יתכן שיש אדם שיושב ולומד אבל בתוך תוכו מצטער שאולי יכל לשלוח ידו במסחר ולהרויח ממון רב, ומאידך יש אדם שאדרבה כל מעייניו הם להספיק ולרכוש עוד ועוד ידע בתורה ויראת שמים. ואיך מבחינים בהם? על זה אומרים, שאם הוא מתייחס לתלמיד חכם בכבוד והחשיבות אז הוא שקוע בתורה ומכיר בערכה, ואידך זיל גמור.

כך גם אומר ה"פחד יצחק" שהכח של ה"הילול" עומד מול כח ה"חילול", וזה היה עמלק, שכל כולו היה להנחיל את האדישות לעולם וכי אין חשיבות לקדושה וכנ"ל. כשבאו עם ישראל וקיבלו את התורה בהר סיני הבינו שיש מטרה בחיים, זה עצמו נגד את כל קיומו של עמלק ושל תפיסתו. ולכן עמלק הוא הראשון שקפץ לאמבטי רותחת, כדי לצעוק לכל העולם כולו שתפיסתו שונה משלהם.

ומוסיף ה"פחד יצחק" שלכל אדם יש את הטבע של זלזול ושל התנתקות מכל דבר חשוב, ומצד שני התורה מזהירה ודורשת מתן חשיבות ועניין גבוה לכל דבר. וזה העניין ביסודה של פרשת זכור, כי כמו שאמרנו שבכל אדם ואדם יש רוע מנעוריו, לכן צריכים לזכור את מה שנעשה עם עמלק כדי להתבונן בדבר ולהתחזק בו.

ובאמת, כל הרעיון של פורים הוא להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות, ובעניינים אלו צריכים להתכונן ולהתבונן בטרם נכנס לשמחת פורים.