שלום, אני גבריאל (37) מדרום הארץ, נשוי לאריאלה ואב ל-5.
>> למגזין המלא - כנסו
מאז שאני ילד הפרטים עליי היו טובים, ואני יכול לומר שהכלל הגדול שהוביל אותי מאז, זה לא לאכזב אף אחד. אבל הכי הרבה הייתי מסמפט את המשפחה שלי. מבחינתי, אני חייב להיראות הכי טוב אצלם, ולהיות הכי טוב איתם. הייתה לי המון רגישות, ובמידה מסוימת היא הובילה אותי המון בחיי.
בגיל 22 נפגשתי ונפגשתי, עד שהגיעה ההצעה הקורצת: אריאלה. בחורה עם פרטים טובים מאוד מכל הבחינות, וגם סידור כלכלי נאה. כבר סיבה טובה להיפגש מבחינתי.
הפגישה הראשונה הייתה נפלאה, הייתה כימייה בשיחה שנתנה טעם של עוד, ואחרי שבע פגישות, סגרנו ווארט בשעה טובה ומוצלחת. אירוסין, חתונה, ושמחה אמיתית שהייתה נראית מבטיחה אצל שנינו.
החודשיים הראשונים שלנו היו מלאים בריגושים חיוביים, אבל אז, משהו השתבש.
אמא שלי אישה טובה שרק דואגת ונותנת את הנשמה, אבל בלי לשים לב, היא הייתה מסדרת לנו את החיים ובמידה רבה נכנסה המון בינינו. היא הייתה מתקשרת אליי כל יום לדעת מה קורה איתי, ואם לא עניתי חלילה, הייתה מתקשר מיידית לאשתי. אריאלה לא אהבה את זה, ועשתה לי פרצוף של מצוקה. אבל אני, אמרתי לה: "אמא שלי דואגת, היא רוצה שיהיה לנו טוב".
גם השאלות שלה לאריאלה היו מוזרות: "גבי אכל? מה הוא אכל? מה את מכינה צהריים? הוא לבוש טוב?". וגם ההוראות לאריאלה היו גם היו: "אני מבקשת שתבואו לחתונה של דודה שושנה מוקדם" או "אני לא מסכימה לך להגיד ככה, זה לא נכון".
בכל פעם שאריאלה הייתה אומרת מילה או טענה על אמא שלי, אני הייתי משתיק אותה במילים כנגד. לדוגמא: אם אמא שלי הייתה מבקשת שנבוא שבת, ואריאלה רצתה לעשות שבת בבית, הייתי אומר לה: "לא נעים, היא מבקשת" או "מה לא טוב אצל אמא שלי?" או "היית רוצה שככה אני יגיד לאמא שלך?" אריאלה הייתה שותקת, והיינו מגיעים לשבת.
בברית של הבן הראשון שלנו, אבי, אמא שלי החליטה: "את הברית תעשו באזור שלנו, שהדודים והדודות המבוגרות יוכלו להגיע". היא לא הייתה מבקשת והולכת, אלא אפילו מממנת את הברית באולם שהיא רצתה, וכמו שאריאלה תמיד נוהגת לומר: "עם הכסף שלה היא עושה מה שהיא רוצה". גם כאן הייתי אומר לאריאלה: "היא משלמת כסף ואת עוד יש לך טענות במקום לומר לה תודה?!".
כך היא אמא שלי, אם היא רוצה משהו, היא לא תעזוב אותי עד שאסכים לכך. ואני שהייתי גם רגיש בטבעי ובין הפטיש לסדן, הייתי מאוד זורם עם זה ונוטה תמיד לצד של אמא שלי, ולא שוכח לשלוף בכל פעם את המשפט: "אמא שלי מבקשת, מה את רוצה שאני אעשה?" או "אמא זה אמא, אין מה לעשות. היית רוצה שהילדים שלך יעשו לך ככה?". זה מה שנקרא "מניפולציה" ואת השיטה הזאת למדתי מאמא שלי, כי איתי היא הייתה מתנהגת בדיוק כך.
מניפולציה. פעולות בדרכי עורמה להשגת מטרה. זה יכול להיות בנקיפות מצפון שהיא הייתה שולחת לי בכל שיחה, ובסיפור של קושי שיש לה ולכן יהיה הכי טוב שאעשה את זה כי זה יעזור לה. השיטה הזו היא שיטה ידועה שיש מאלו שאנו מכירים שעובדים איתה להשגת מטרות, וכמה שהאדם רגיש יותר, כן הוא נופל בה יותר.
וכך נהגתי עם אריאלה, מבחינתי זה היה הכלי הכי נגיש והכי חזק, אבל ההשתקה הזו עלתה לי ביוקר.
זה קרה בבוקר אחד, שלוש שנים אחרי הנישואין שלנו.
אני קם ומגלה: אריאלה עזבה את הבית. את האמת? גם כדבר אחרון, לא האמנתי שהיא תעז לעשות זאת. גם כשניסיתי להשיג אותה, לא היה מענה. זה היה נורא, בפרט לבחור רגיש כמוני. לא ידעתי מה צריך לעשות עכשיו? מה התפקיד שלי ברגע הזה?
הטלפון של המדריך חתנים שלי עדיין היה אצלי באנשי הקשר, התקשרתי אליו, סיפרתי לו את הסיפור, ושאלתי אותו: "מה אני צריך לעשות עכשיו?", ואז הוא אמר לי משהו שלא אשכח:
"תתקשר לאמא שלך" - אמר, וניתק את השיחה.
בתחילה זה היה מצחיק, אבל אחרי מחשבה הבנתי, שהוא כל כך צודק, ולפי ההתנהלות שלי עם אריאלה זה מה שמתאים לי לעשות עכשיו. פשוט התביישתי, הרגשתי כמו ילד נטוש שנסחט רגשית, לא היו לי מילים, רק מחשבות שקרעו את ליבי ההלום.
אריאלה לא חזרה הבייתה, ואני נשארתי בבית עם שני ילדים קטנים, מתחיל להעריך אותה באמת, והכי הרבה לכאוב את כאבה, ולהבין עם מה היא התמודדה כשאני הפכתי אותה ללא רלוונטית. הבנתי שלשנות את ההורים שלי אני לא אוכל לעולם, ולכולם יש כוונות טובות, אבל עם כל הכבוד לכולם, בסוף אני זה שנמצא עם אשתי, עימה אני חולק את הרגעים האמיתיים בחיי, ואסור לאף אחד להיכנס בנינו.
לא נעים?! נכון, זה לא נעים פתאום להגיד להורים שיש דברים שלא מסתדרים, אבל זה עדיין קל, (כי גם הם היו זוג צעיר ועשו את מה שצריך לעשות, או שלא) לעומת המצב אליו אני נקלעתי, מצב בו האישה שאני כל כך אוהב ומעריץ, כבר לא יכולה לשאת את זה יותר ובורחת ממני.
ואז הוא התקשר אליי, המדריך חתנים, והוא לא חסך בלשונו:
"יש לך אפשרות עכשיו להציל את הנישואין שלך, ולעשות את מה שהתורה מבקשת ממך לעשות: לקחת את אשתך בעדיפות ראשונה בחיים שלך, אתה מבין? אין דרך אחרת, היא ראויה להערכה על כך שהחזיקה ככה שלוש שנים, היא פשוט מלאך, ככה לסבול אותך שלוש שנים במצב הזה? זו גדולה".
• • • •
מאז ועד היום ברוך השם, אנו חיים את חיינו באמת, לא בשביל לרצות אף אחד, ולא על חשבון אף אחד מאיתנו. הבנתי שלא יעזור להשתיק שום דבר בחיי הנישואין, בסוף זה מתפרץ, ואז הקושי לחזור הוא גדול יותר. אין צורך להגיע למקום שאני הגעתי, אפשר מראש להבין, את הדברים הכל כך אמיתיים ונצרכים לחיי נישואין תקינים.
ואתם הורים דואגים שימו לב: גם אם יש לכם לב זהב, תזכרו שזה"ב זה גם: זהירות בדרכים. הזהרו מהדרך הזו, ותשנו אותה, ותבחרו להיות 'דג זהב': פשוט לשתוק ולתת לילדים שלכם להסתדר מבלי לקחת אתכם בחשבון, בדיוק כמו שאתם נהגתם לפני שנים. או במילים אחרות: "תעזרו להם לעזוב אתכם".
הצגת כל התגובות