היה זה לפני כשנה וחצי.
פגשתי יהודי יקר, עיניים עייפות, נשמה שבורה. והוא אמר לי:
"מרדכי, בחיים לא חשבתי שאגיע למצב הזה. אתמול שוחררתי מבית מעצר. אני בן תורה. בעל משפחה. מי היה מאמין. אבל תן לי להתחיל מהתחלה…".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא גדל בבית שכולו מלחמות.
"מריבות בין ההורים היו הלחם חוק של כל יום. כל יום.
ולא סתם מריבה. לא איזה חוסר הסכמה.
צעקות. גידופים. שבירת צלחות. קללות. מילים שעד היום חורקות לי בתוך העצמות."
וכך הוא חי. עשרים ושלוש שנים בתוך בית רועש, כואב, בלי שקט.
וכשהתחתן – הוא חשב שזהו. נגמר.
"חשבתי שמהיום אני אתקן. שאחיה בבית של אהבה. של שלום. של הקשבה.
אבל המציאות… המציאות טפחה לי על הפנים.
מרוב שבר, לא שמתי לב שהפכתי להיות אבא כמו שראיתי בבית.
צועק. כועס. ומידי פעם – גם שובר דברים. כמו אבא שלי.
בלי לשים לב – הרסתי את מה שהכי רציתי לבנות."
וכאן עיניו התמלאו דמעות.
"אני מתבייש בזה. באמת.
לא הרמתי יד, אבל הייתה בי אלימות.
אלימות של מילים. של כעסים. של דלתות נטרקות ושל רהיטים עפים."
הוא סיפר לי על הלילה ההוא.
"זה היה רק לפני כמה ימים. התפרצתי. שברתי כיסא. הילדים בכו.
והשכנים – הזעיקו משטרה.
ונלקחתי באזיקים. אני. אני!
וכשישבתי שם בתא… פתאום ראיתי. את כל האמת. את כל ההרס. את עצמי.
הבנתי שבלי טיפול – אני הולך להפסיד לא רק את אשתי והילדים. אני אפסיד גם את עצמי."
הוא שתק רגע. ואז לחש:
"מרדכי, בטבע שלי אני איש עדין. רך.
אבל ככה זה כשאתה גדל בבית אלים. אתה חושב שזה נורמלי.
אתה מאמין שככה נראית זוגיות. ככה נראה בית יהודי.
ורק כשאתה מתרסק – אתה קולט שזו טעות נוראית."
ואז הוא אמר משהו שננעץ בי:
"אצלנו, במגזר החרדי, יש המון הסתרה.
לא מדברים. מתביישים. 'מה יגידו'.
אבל אלימות קיימת. גם אצלנו.
ואני לא מדבר רק על מכות.
אני מדבר על מילים. על השפלות. על צעקות. על זריקת חפצים.
על בית שכולו פחד.
וזה… זה חייב להיפסק."
הוא ביקש ממני: "תכתוב על זה.
תכתוב שאסור לשתוק.
שאם גבר חווה מאלימות – שידבר.
ואם אישה חווה אלימות – שתציב גבול.
אל תשתקו. אל תמשיכו כאילו כלום.
כי מה שקורה פעם אחת – יקרה גם פעם שנייה.
ואז שוב. ושוב.
וזה נהיה מעגל שלא יוצאים ממנו."
וכאן אני רוצה לומר משהו ברור וחד:
הדבר הראשון, ההתחלתי, השורשי – הוא להציב גבול.
לא לוותר על הפעם הראשונה שזה קורה.
כי אם מוותרים אפילו פעם אחת – נותנים לפתח להיפתח.
ופתאום, בלי לשים לב, נכנסים למסע של הרס שיכול להימשך שנים.
השתיקה הזו, הפשרה הזו, ההעלמה הזו — היא עצמה הסכנה הכי גדולה.
וכשנותנים לאלימות, אפילו רמז דק שלה, להישאר — היא תכה שורש, היא תתפשט, והיא תהפוך לנורמה.
וצריך לעצור אותה – בפעם הראשונה.
לא בפעם העשירית. לא כשהכול כבר קרס.
אלא מיד. מיד כשזה מופיע.
ולומר, בקול ברור:
"בבית הזה אין אלימות. לא פיזית, לא מילולית, לא סמויה ולא גלויה. כאן – יש רק כבוד."
ואם לא עוצרים את זה שם —
אם נותנים לזה לקרות שוב ושוב —
יש רגעים שבהם כבר אי אפשר לחזור.
מקומות שאליהם, אם תגיע, אתה תשלם על זה מחיר שאתה לא תוכל לתקן לעולם.
יש בתים שהתפרקו.
יש ילדים שלא רוצים לדבר עם אבא שלהם.
יש נשים שנעלמו.
ויש… מקרים כואבים יותר, של אנשים שאיבדו חיים.
כן. ממש כך. איבוד חיים.
כי כשאלימות לא נעצרת — היא לפעמים נהיית מפלצת.
ומפלצת שלא עצרו בזמן – כבר אי אפשר להחזיר אותה לכלוב.
ואם עדיין יש מי שחושב שזה סיפור קיצוני — אני רוצה לספר על מישהו אחר שפגשתי.
גם הוא היה גבר טוב. באמת.
מתפלל. לומד. עובד לפרנסתו.
אבל כשהיה כועס – משהו היה מתהפך בו.
הוא לא הרביץ. אבל המילים שלו היו כמו להבות אש.
וכל פעם אשתו הייתה בולעת את זה. שותקת.
ולא מדברת על זה עם אף אחד.
שנים ככה.
עד שיום אחד, היא פשוט ארזה מזוודה – ועזבה.
בלי מכתב. בלי הסבר. רק דמעות של שנים.
והוא? הוא התפרק.
אמר לי בדמעות: "אם מישהו רק היה עוצר אותי בפעם הראשונה… אולי היה לי היום בית."
וזה בדיוק העניין.
זה תמיד מתחיל בקטן.
במילה אחת פוגעת.
בצלחת אחת שנשברת.
בשתיקה אחת שנותנת לזה לקרות.
ולכן – הדבר הכי חשוב הוא לעצור בפעם הראשונה.
לא בפעם השנייה. לא כשהמשטרה כבר מגיעה.
בפעם הראשונה.
ולא ממקום של פחד – אלא ממקום של עוצמה.
כי להציב גבול זה לא אלימות.
זה לא חוסר אהבה.
זה בדיוק להפך.
זה לאהוב את עצמך. את הבית שלך. את הנשמה שלך. את בני הזוג והילדים.
ואם זה קורה – גם אם זה פעם אחת –
צריך לומר: "אני אוהב אותך, אבל ככה אי אפשר להמשיך."
ולהיות מוכן להפסיק את הכול, לשים ברקס.
לדבר. ללכת לטיפול. לשאול שאלות.
אבל לא להמשיך כאילו כלום.
כי אם תמשיך – בסוף תתעורר במקום שאתה כבר לא תוכל לחזור ממנו.
זה לא קל.
אבל זה אפשרי.
וזה מתחיל בבחירה של היום. של עכשיו.
אז אם אתה מרגיש שאתה מתחיל לאבד שליטה –
תעצור.
תנשום.
תרים טלפון לחבר.
תספר לרב.
תדבר עם איש מקצוע.
ואם את חווה מילים שחותכות אותך מבפנים –
אל תכסי את זה בשטיח.
אל תגידי "לא נורא".
כי נורא – זה כן.
ואם לא תעצרי – מי יעצור בשבילך?
הבית היהודי נבנה על קדושה,
אבל הוא גם נבנה על גבולות של כבוד.
כבוד הדדי. כבוד לגבול של הנפש.
וכבוד – הוא לא מותרות.
הוא אוויר לנשימה.
ולכן תזכרו:
אל תוותרו.
לא על עצמכם.
לא על הבית.
ולא על הנקודה שבה זה עוד אפשר לתקן.
כי יש מקום שאליו, אם תגיעו –
כבר אי אפשר לחזור ממנו.
ויש מקום אחר – שהוא רחוק רק צעד אחד –
ששם הכל מתחיל להירפא.
ואת הצעד הזה – אתם יכולים לבחור. היום.
אבל אני רוצה לסיים באור.
כי גם בתוך חושך – אפשר להדליק נר.
"מן הסדק שבו נשבר הלב — שם נכנס האור."
יש סיפור חסידי שאני מאוד אוהב.
פעם בא אדם לרבי מפורסם, ואמר לו:
"הרב'ה, שברתי את הבית.
פגעתי. צעקתי.
אני לא יודע אם אפשר עוד לתקן."
ענה לו הרבי:
"כל עוד יש לך לב – אתה לא שבור.
ואם נשארה בתוכך אפילו רק דמעה אחת של אמת —
יש לך עם מה להתחיל."
וכך הוא עשה.
אותו יהודי בכה, ובנה מחדש.
לא את הבית — אלא את עצמו.
ומתוך עצמו — הבית התרפא.
גם אתה, גם את, אם קראת עד כאן —
יש לכם לב. יש לכם דמעה. יש לכם אמת.
אז תעשו את הצעד הקטן הראשון.
הוא לא קטן בכלל.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ותזכרו:
זה לא סיפור על שבר.
זה סיפור על התחלה.
על אהבה.
על בית שאפשר לבנות — גם מחדש.
לתגובות: machon.rot@gmail.com