"אני מבקש סליחה", אמר המשגיח ליד הר"מים - וגדליה פרץ בבכי סוער | סיפור מטלטל

(צילום: שאטרסטוק)

שלום, אני גדליה (34), ר"מ בישיבה בירושלים.

התייתמתי בגיל חודשיים מאבא שלי, שנהרג בתאונת דרכים. אמי נישאה שוב עם בן דודה, שהוא אבא שלי לכל דבר ועניין.

>> למגזין המלא - כנסו

עד כיתה ב' למדתי בבית ספר של החינוך הכללי, הוריי חזרו בתשובה כנגד כל הסיכויים, ואני עדיין זוכר איך רציתי כל כך להיכנס לתלמוד תורה ולהשתייך כבר אז בתור ילד לעולם החרדי. וזה קרה, כי משם הגעתי לישיבה קטנה, שהייתה אז אחת המובחרות.

בישיבה קטנה בה למדתי, הייתי בחור מאוד ניכר ודומיננטי. הייתי מאוד מוערך ומעורב בחברה, וכשם שההילה הייתה תמיד סביבי, כך העיניים של הצוות לא ירדו ממני.

לא אגיד לכם שלא הייתי ילד קונדסי כזה ומעניין, אבל מכאן ועד להאשים אותי בכל דבר שקרה בישיבה, זה היה מבחינתי עוול. וכך זה היה: כל דבר שהיה קורה, היו קודם כל ניגשים אליי. והמצב היה כזה כואב מבחינתי, שרק אם לא הייתי בישיבה באותו הזמן, אז הפכתי לשם שינוי ל"לא אשם".

הפעם הראשונה הייתה בחנוכה. בחורים מהישיבה שהייתה תחתינו באותו הבניין התלוננו על כך שזרקו עליהם מים מהבניין שלנו. זו הייתה יריית הפתיחה של המשגיח עליי, ונשלחתי הביתה לשבוע ימים. אין אפשרות להסביר כאב של בחור, שנשלח הביתה על דבר שלא עשה, בעוד בישיבה מרננים עליו על לא עוול בכפו.

לאחר שבוע וחצי, ראש הישיבה שמאוד אהב אותי התקשר וביקש שאחזור. לא רציתי, לא היה לי עניין ומערכת האמון התערערה לחלוטין. בסוף החלטתי לחזור ולנסות שוב לקבל אמון ממישהו מאנשי הצוות, שינסה לשמוע את הצעקה שהלב שלי צועק ואף אחד לא שומע.

וזה לא היה רק זה.

המחיר של הדומיננטיות שלי היה יקר מדי, גם אם לא ידעו מי עשה משהו בישיבה או מי השחית רכוש, זה הייתי אני היות וידעתי מי זה ולא אמרתי. "אם אתה לא אומר לנו מי עשה זאת, מבחינתי זה אתה עשית", היה אומר לי המשגיח בהזדמנויות שונות.

זהו זה, התרגלתי להיות החשוד המרכזי בכל פרשה שהתפתחה בישיבה, וכבר באותו היום הוגש נגדי כתב אישום על דברים בהם לא הייתי מעורב בכלל ואותם לא ביצעתי. והיו המון האשמות כאלו שאין כאן מקום לפרטן.

זה היה נורא, זה היה בלתי נסבל, זה היה אכזרי.

חיכיתי רק לסיים את הישיבה, ולהודיע חגיגית להוריי שאני עוזב את עולם הישיבות. זהו, מבחינתי אין טעם להמשיך לחיות בעולם כזה, בעוד המושג ישיבה מציף בי את כל האשמות שידעתי בבירור שלא עשיתי. ההחלטיות הזו להאשים אותי ולסגור סיפור, הרסה לי את הנפש, ופגעה בי נואשות.

המשפחה שלי המורחבת הייתה משפחה חילונית לכל דבר ועניין, תמיד היו דברים שקרצו לי משם והניסיונות היו גבוהים מהרגיל עבורי. עם מצב כמו שאני הייתי, זה היה די קל להגיע אליהם. חלק גדול מהם המתין לקבל אותי בזרועות פתוחות. אבל נלחמתי להגיע לישיבה הזו דווקא בגלל ההתעקשות שלי להיכנס לעולם התורה. הכי היה חשוב לי, שמישהו מצוות הישיבה ייתן בי אמון, ופשוט יעשה דבר אחד כל כך מתבקש בפרט במצב כמו שלי: "רק שיאמין לי שזה לא אני, וזהו".

ואז קרה משהו...

זה היה בסוף הזמן, בחור מהישיבה ניגש אליי ואמר לי: "המשגיח ביקש שתיכנס לחדר ר"מים". זה היה מוזר, הרי למשגיח היה את החדר שלו?!

נכנסתי אל החדר, סביב השולחן העגול ישבו ראש הישיבה, המשגיח, וצוות הר"מים. לא ידעתי על מה הדרמה, עד שהמשגיח פתח ואמר:

"גדליה, אנו חייבים לך וידוי.

"במשך שלושת השנים האחרונות הוזכר שמך בכל מיני פרשיות בישיבה, ואנו כצוות הישיבה קיבלנו מידע שאתה היית אשם בהם ואכן האשמנו אותך. אלו היו מקרים רבים, שככל שאנו סופרים אותם, כך ליבנו נצבט.

"הוא נצבט כי התחננת על חפותך, וביקשת שנאמין לך שלא הייתה ידך במעל. אני זוכר שביקשת מאיתנו להטיל ספק בכל פעם שהאשימו אותך, ולברר את העניין יותר לעומק. אבל לי היה מידע אחר שעליו סמכתי, ולא יכולתי לעמוד מולו.

"עכשיו בסוף הזמן, בחורים משיעור ג' נכנסו לכאן להיפרד לקראת סיום לימודיהם בישיבה, והם התוודו ופירטו את הפרשיות בהן הם היו מעורבים ואותם עשו בשלושת השנים האחרונות, מה שגילה לנו שבמעשים שיוחסו לך, לא היית מעורב כלל. אנו כצוות הישיבה לא יכולים לעמוד מול האמת הנעדרת הזו, והרגשנו חובה לומר זאת בפניך...

"אני מבקש סליחה, גדליה".

לפתע, פרצתי בבכי חסר מעצורים. אני לא זוכר שבכיתי כך פעם בחיי.

בכיתי כך במשך זמן ממושך מבלי יכולת להפסיק. פתאום עברו לי בראש איך התחננתי למשגיח שיאמין לי שלא אני פתחתי את דלת המרפסת שהיה אסור לפתוח. שלא אני זה שהשחית את רכוש הישיבה. וכך, מכל שלל הזיכרונות שעברו לי בראש, הבכי רק הלק והתחזק.

נרגעתי, ולפני שיצאתי אמרתי אולי בחוצפה אבל ממקום כנה ואמיתי: 

"אני מוכן לסלוח למשגיח על הכל רק בתנאי אחד, שהמשגיח יבטיח לי, שלעולם הוא לא יעיף בחור ולא יאשים אותו, כל עוד לא הוברר הדבר לעומק, בסבלנות ובאחריות".

• • •

התובנות שלי מהסיפור שלי הן מאוד דומיננטיות בחיי:

א. כיום שאני ר"מ בישיבה ומשיב אחה"צ בישיבה קטנה, אני מבין את המשקל של כל צעקה על כל בחור, את גזר הדין שאני גוזר על מי מהבחורים, ואת הזהירות בקשר שלי עם מי מהם. אני מבין שלהעיף בחור או לצעוק עליו זה סוג של חולשה, כי אם הייתי חזק יותר, הייתי צריך להסתדר בלי זה ולהביא אותו למקום הראוי לו. 

ב. אם אני רואה בחור שמתנהג בצורה מסוימת, ואני יודע שניתן לעשות זאת בדרך הראויה, אני אפילו יעלים עין, ויעשה הכל אבל הכל, להגיע עמו למערכת יחסים מכילה ומחבקת, ולהכניס אותו פנימה להיכן שצריך ולהשיג את המטרות בצורה בטוחה ואחראית. 

ג. לא אוכל לשכוח את המשגיח, את היכולת שלו לבקש סליחה. הסליחה שלו שינתה לי את החיים, והשאירה אותי בעולם הזה שכל כך רציתי ונלחמתי להגיע אליו. אני יודע שאם זה לא היה קורה, אז במצב בו הייתי עם הסביבה המשפחתית בה גדלתי, לא הייתי היום היכן שאני. 

•

ולנו כהורים חשוב שנזכור:

אם בכל פעם נחפש מי אשם בכל מה שקורה בבית, נהפוך להיות שוטרים, ואם נתנהג עם הילדים כמו שוטרים, הם יתנהגו איתנו כמו גנבים.