ציבור בני התורה עושה כל שביכולתו בהצלחת המלחמה בישראל. בחורים מקבלים על עצמם חיזוקים רוחניים, וחלקם לומדים רצוף בתענית דיבור, כך, בהרגשה של "ערבות" נצליח במערכה הכואבת בעזרת השם יתברך.
נפליג לשנים עברו, על הוראות גדולי ישראל כיצד בני הישיבות ינהגו במלחמות ישראל, בתקופות אלו בהם אימהות לחיילים בשדה הקרב מתמודדות עם דאגה ליקיריהם שנאבקים בחזיתות השונות במחבלים והמרצחים.
מסירות הנפש של חיילנו - מרן ראש הישיבה הגר"י אברמסקי
קובץ 'המעיין' (תשס"א) הביא זיכרונות של אחד מתלמידיו של מרן ראש ישיבת סלבודקא הגר"י אברסמקי בימים שלאחר מלחמת ששת הימים: "סיפר לנו הרב: שאלו אותי, בזכות מה נצחנו? תשובתי הייתה: בזכות מסירות הנפש של חיילינו".
גאוות החרב של עם ישראל היא חלק מהגאולה
במאמר הביא שבקשר לאותה מלחמה עקובה מדם ציטט הגר"י אברמסקי פסוקים נוראיים מסוף ספר דברים "מענה אלוקי קדם... ויגרש ממך אויב... וישכן ישראל בטח... אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" וכו'. והוסיף ואמר הגר"י אברמסקי: "צריך לקוות שאכן כך יהיה". ושאל הגר"י: "אם השם עוזר, אכם כן מדוע יש חרב?", וענה "כדי שלעם ישראל תהיה גאוה הגאוה של עם ישראל היא חלק מן הגאולה".
מי שלא מזכיר את החיילים בתפילה - ספק אם תפילתו תפילה
לפני ראש השנה בתקופת 'המרדפים' בבקעת הירדן שבהם נפגעו ונהרגו חיילים ומפקדים רבים, הזהיר הגר"י אברמסקי את תלמידיו: "מי שלא יזכיר בתפילת הימים הנוראים את החיילים הנלחמים על הגבולות, ספק אם תפילתו תפילה". הוא חזר על דברים אלו מספר פעמים.
מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין
על המשגיח המיתולוגי של ישיבת פוניבז' מרן רבי יחזקאל לוינשטיין הובא שבעת מלחמת ששת הימים, הוא הרבה לתבוע מתלמידיו שיישאו בעול עם החיילים המתגוללים בשדות במצב מלחמה ופחד המוות לנגד עיניהם. כמו כן הרבה לדרוש ערבות עם בני משפחותיהם המודאגים של הלוחמים.
מלבד המדרגה של "נושא בעול עם חברו" אמר המשגיח: ישנה תביעה יסודית של "ואהבת לרעך כמוך" שמכוחה בלבד חייב כל אחד להיות מודאג ומצטער ממש כאילו היו כולם בני משפחה אחת (עבודת הגרשוני, שמות, ר' גרשון קליבלנסקי עמוד 59).
מרן ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי
דרשה ייחודית ביותר נשא מרן ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי במוצאי יום ראשון סוכות תשל"ד בימי האימה של מלחמת יום כיפור. באותם הימים לא התקיים 'בין הזמנים' סוכות, ורוב ככל תלמידי ישיבת פוניבז' נשארו בישיבה רצוף לזמן חורף, ולמדו רגיל.
הגר"ד פוברסקי בדרשתו הזכיר את השואה האיומה, ואת ימי מלחמת יום כיפור, ש"כמעט כולם מתייצבים כנגד עם ישראל – וכולם מטרתם שלא ייזכר שם ישראל".
בהמשך דבריו תהה ראש הישיבה דפוניבז' מדוע בני הישיבה כה רגועים בשעת מלחמה, וכך דבריו:
"עתה ניצבת בפנינו השאלה, הלוא אנשים מבינים אנחנו, איננו ילדים קטנים, הרי אנו יודעים היטב מה מתחולל, גם כאשר חזית המלחמה מרוחקת מאתנו 100 ק"מ הלוא יודעים עי אנו מוקפים אויבים המוכנים להשמידנו – מדוע אנו כה רגועים? עובדה היא שמתהלכים כאן רגועים ושלווים! היתכן להתנהג כך בשעה שכזו? האם התענה אי מישהו בגלל המצב הנורא, לפחות חצי יום, האם מישהו בינינו התענה? הנה נמסור נא דין וחבשון כל אחד לעצמו מדוע הינו כה רגוע?!".
בני הישיבות רגועים כי הם סומכים על כוחי ועוצם ידי!
ממשיך הגר"ד פוברסקי: "התשובה לכך פשוטה (אינני רוצה לפגוע במישהו) הציבור כולו רגוע משום שסומכים על כוחי ועוצם ידי!!! מסתמכים על כך ש... הננו חזקים! וזהו האמת, ועל כל באה התוכחה הגדולה שאותה נראה בעצמנו לנגד עינינו את גודל הסחררה בה אנו חיים".
למה לא פותחים את ארון הקודש ופורצים בבכיות מחרידות?!
וממשיך בדבריו: "הרי כאשר ישאל כל אחד, האם הינך סומך על כחי ועוצם ידי, לבטח ישיב לאלתר ויאמר: חס ושלום הנני סומך רק על הקב"ה! אבל הרי הינו מתהלך רגוע ושלו כל היום... הרי כאשר סומכים על ריבנו של עולם מתהלכים ממש כאובדי עצות... כשיש ח"ו חולה בבית הלא רצים לתת צדקה, פותחים את ארון הקודש ופורצים בבכיות מחרידות קורעות לב, איפה זה עכשיו? האם באמת הננו סומכים על הקב"ה? הרי מוכח כי הננו פשוט סומכים על כוחי ועוצם ידי פשוט כך!".
"נושא בעול עם חברו"!
ממשיך הגר"ד פוברסקי בשיחתו לתלמידיו ומוכיח אותם על עומק הסתירה ועל הבושה שצריכה לפקוד אותנו ומסביר שבגלל סיבה זו אנו חייבים להיות בגדר "נושא בעול עם חברו".
יש לזה שייכות ל... רציחה!!
מאת הסבא מקלם הביא הגר"ד פוברסקי מעשה נורא שנכנס לבקר עם שני גדולי ישראל חולה אומלל ששכב על גבו 24 שעות, ואחרי הביקור שאל אחד מהם, כמה פעמים הוא מתהפך בלילה ולא הבין את השאלה. הסביר הסבא "עס שמעקט מ' ארציחה, נוסף מזה ריח של רציחה!", הרי אינך נושא בעול עם החולה האם עלה בדעתך להתבונן על עצמיך האם חשבת לרגע איך חיים כך?
המשיך הגר"ד פוברסקי ומספר על אב לשני בנים שהוא יושב ובוכה ללא הפוגה, מאז שלקחו את בניו למלחמה. וסיפר כי במקום בו הוא מתגורר אי אפשר להיכנס לחנות לקנות משהו, כיון ששום דבר לא נמצא בראש האנשים, רק הדאגה לשלום הילדים. הציבור מתהלכים מבולבלים, "ונשים יושבות ובוכות ללא הרף, כי זה נוגע לליבם!", דרש הגר"ש פוברסקי לתלמידיו.
"סיפר לי מישהו בירושלים", המשיך הגר"ד פוברסקי בדרשתו "כי בבית בו הינהו מתגורר, בית גדול עם הרבה דיירים נשארו שם רק שני גברים, שהרי הם בני חו"ל, כל השאר נלקחו לחזית המלחמה, ומי יודע להיכן, האם תיארנו מצב כזה?".
הגר"ד פוברסקי: מדוע אין הדבר נוגע לנו?!
המשך דרשתו של הגר"ד פוברסקי: "בעליל ניווכח ביום התוכחה הנדרש מעצמינו - כי איננו נושאים בעול עם הכלל רק מפני שאין הדבר נוגע לנו!5 ומפני עבירת לפני עיור לא תתן מכשול כאשר הולכים ברחוב אב ואם אשר יקיריהם נלקחו והם אינם יודעים מאומה על שלומם והם פוגשים אחרים ההולכים חופשים מגיוס, הרי מכשילם בשנאה אצורה בלבד ובדיבורים רעים ומיותרים, וכיון שאין להם יכולת להבין אחרת".
אי אפשר לדרוש מהורי חיילים להבין את תפקידם של בני התורה
"האם נדרוש מאותם אומללים מחשבות של אנשים גדולים שירדו נכוחה לעומקם של הדברים בגודל תפקידם הנחוץ של בני התורה? למעשה אם הם רואים אותנו הולכים חופשי אנו מכשילים אותם בלפני עיוור!".
האם בני ישיבות אומרים תהילים באופן עצמאי?!
"עלינו לבטוח בקב"ה כי הוא יעזור המה כרעו ונפלו ואננו אף כי אכן נטלנו וחזק נפלנו נקום ונתעודד, אך עלינו לדעת מהמצב האם מישהו מאתנו רץ להתפלל על הקברים? יפה מאד אומרים תהילים אבל באותם הרגעים שלא לומדים האם עלה בדעת מישהו לומר תהילים.
"אינני מבין איך ישנים בלילה (אני זקנתי ובין כך אינני ישן בלילה). כאשר יש דבר כלשהוא המטריד את הדעת, הרי לא נרדמים בלילה!! שם עומדים אלפי (יידישע קינדער) בנים יהודים ונלחמים, כמה מהם נופלים קורבנות, וכמה מהם נופלים מתים בשדה, ונרקבים באין יכולת להגיע אליהם ולטפל בהם, מי יודע כמה וכמה מהם שוכבים שם במצב נורא שכזה, שבלתי ניתן לגשת אליהם, "ואין קובר", כפשוטו ממש אין להם קובר! האיך יכולים כאן להתהלך רגועים?!
"הנה ניקח על עצמינו ונתחזק, ואפילו חיזוק של יחידים יכול להציל, כאשר משהו זז בתוככי הלב".
סוכה זו פסולה!
עוד סיפור ישנו מאת הגר"ד פוברסקי שממנו נוכל ללמוד על חובת בני הישיבות בימים אלה: כאמור בני הישיבות נשארו אחרי יום כיפור בישיבה לזמן חורף כולל חג הסוכות, היה אחד שרצה לנסוע לאמו האלמנה בירושלים להקדיש לה כמה זמן כדי לבנות לה סוכה.
אותו תלמיד החליט לנסוע בלילה לאור מצב המלחמה והקשיב להוראת ראשי ישיבה לבל יסתובבו בציבור (ההוראה באותם הימים מבני ישיבת פוניבז' שאפילו לא יעמדו במרפסת המפורסמת בישיבה. י"ש), ונודע דבר זה לראש הישיבה הגר"ד פוברסקי.
קרא הגר"ד פוברסקי לאותו בחור, והורה לו בהאי לישנא: "בעיר שלך יש הרבה אימהות, והרבה נשים צעירות וילדיהם שיקיריהם גויסו לצבא, ואין להם יכולת לתקשר אתם, ואתה תבוא בלילה לדפוק סוכה, בשעה שאלו לא יכולים לישון מרוב חרדה?! רבי ישראל סלאנטר היה אומר שסוכה זו פסולה!".
למעשה, זעקתו הנוקבת של הגר"ד פוברסקי על הציבור החרדי, שהוא לא באמת שם את מבטחו על ריבונו של עולם, אלא על כוחות צה"ל, ומאידך גיסא הוא לא משתתף עם צער הלוחמים, כדבריו: "מצד אחד הננו מאוד רגועים, ואילו לכל הפחות היינו שמים מבטחנו המוחלט ברבש"ע החרשנו, אבל הרי הננו שמים מבטחנו עליהם, על החיילים הנלחמים, ומאידך איננו משתתפים ונושאים עמם בעול המלחמה - בכאלו סתירות הננו חיים!".
(המקורות להוראותיו של ראש ישיבת פוניבז' הגר"ד פוברסקי הובאו בספר מוסר ודעת, חלק א , סיפורי עובדות מרשימות תלמידים).
מלחמת 'חרבות ברזל' תשפ"ד
במלחמה הנוכחית שפרצה בבוקר שמחת תורה, לאחר שמספר ראשי ישיבות שליט"א ככל הנראה לא נחשפו למקורות אלו על ההוראות של ראשי הישיבות זצוק"ל כיצד נוהגים בתקופה זו, היו מהם שסברו שתפקידם של בני הישיבות להמשיך את ימי בין הזמנים (אומנם כפי ההוראות של פיקוד העורף), אלא שגדולי ישראל ראשי ישיבת סלבודקא קבלו החלטה לבטל את בין הזמנים, ולהתחיל את הזמן.
לאחר שהתחיל הזמן החלו גורמים כאלה ואחרים שהחלו לשלוח חבילות ממתקים לבחורים שהחלו ללמוד שבוע לפני הזמן, או אז פורסם מאת ראשי ישיבות סלבודקא מכתב נוסף שעיקרו הוא: "היוזמות לשליחת ערכות מיני מאפה ומיני מתיקה וכדומה, אין זו הדרך לבטא את גורל הערכה אליהם".
יהי רצון שבזכות בני התורה המסולאים מפז, נצליח במערכה זו, וחיילי צה"ל יעשו את תפקידם במיגור האויב הרצחני, ונזכה בביאת משיח בקרוב ממש!