המלחמה במבט של בת שלוש שלא מקבלת הסברים 

הכל התחיל בשמחת תורה. הלכנו לישון מאד מאוחר. אחרי כמה שעות פתאום התעוררתי לקול כזה כמו אמבולנס קראתי לאמא שלי. ביקשתי ממנה לסגור את החלון כי הרעש מפריע לי לישון. אמא תפסה אותי ואבא תפס את שרי הקטנה והם לקחו אותנו לחדר שלהם. המשכנו לישון. אבל הקול הזה כל הזמן המשיך. אמא ואבא התלחשו ביניהם והפריעו לי לישון. הם אמרו שזה מוזר ומה קרה ועוד כל מיני דברים. אבא אמר שזה לא לעניין והבית לא מוגן. לא יודעת מזה מוגן. אחר כך אמא הלבישה אותי והיא כל הזמן אמרה לי: "נו, מהר, מהר". לא היה לי כח להתלבש מהר. רציתי לישון עוד. ואז הלכנו לסבתא. אמא אמרה שיש לה ממד. אני אמרתי לה שאני בכלל לא אוהבת את האוכל הזה ואבא ואמא צחקו.

בדרך היה עוד פעם את הקול הזה. שאלתי את אמא מה זה הקול הזה והיא אמרה שזה קול של שמחת תורה שהאבות עושים ככה בבית כנסת. כשהגענו לסבתא זה התחיל להיות מפחיד. היה שם מלא אנשים וכשהתחיל הקול הזה שוב. סבתא תפסה אותי חזק ורצה איתי וכולם רצו וצעקו. הם סגרו חזק את הדלת והיה צפוף וחשוך. ואז דודה חנה אמרה: "אמאלה, שמעתם את הבום? זה היה כאן קרוב!". שאלתי את אמא למה רצים לממד. כבר הבנתי מזה ממד. שאלתי אותה למה יש בומים ולמה האבות עושים רעש מפחיד בשמחת תורה. בנצי, הבן של הדודה חנה אמר: שזה ערבים רשעים שעושים אזעקות ויוסי אמר שה' שומר עלינו. אמא אמרה שמשחקים משחק שכל פעם שיש אזעקה- את הקול הזה, אז רצים לתפוס את הכדור בממד. אבל הבנתי שזה בכלל לא משחק והיא בטח לא אוהבת את המשחק הזה, אז חבל שלא מפסיקים את המשחק הזה. אחרי הסעודה אמא רצתה שאני אלך לישון קצת, כי לא ישנתי כמעט בלילה, אבל השתוללתי ולא הסכמתי ללכת לישון כי המיטה הייתה ליד החלון של הבומים.

כל החג, המבוגרים דנו מה קרה ולמה יש אזעקות. במוצאי החג, כולם הדליקו פלאפונים ודודה חנה צעקה: "לא יכול להיות! 250 הרוגים. ויש מלא חטופים! ויש בלגן!" כולם דיברו וצעקו. וסבתא אמרה שצריך לסגור את כל החלונות כי מי יודע אם הם לא נמצאים בכל הארץ והבנות התחילו לבכות והתחילו להגיד תהילים וכולם הסתובבו עם עיניים גדולות ומפוחדות. אף פעם לא ראיתי את אימא מפחדת. אבל אני בטוחה שהיא פחדה. יש לי סימנים. שאלתי אותה למה היא מפחדת והיא אמרה שהיא בכלל לא מפחדת ולא צריך לפחד. לא קרה שום דבר. אמא אף פעם לא משקרת אבל עכשיו ידעתי שהיא עשתה את זה…

העיקר שמחתי שכבר נגמר שמחת תורה כי זה בכלל לא חג כיף. זה חג של אזעקות ובומים. ביום ראשון חשבתי שכבר יהיה לנו גן. כבר התגעגעתי לכל החברות וראיתי שכבר נגמר סוכות ופרקו את הסוכה. אבל קמנו מאוחר ולא הלכנו לגן. ביום שני שאלתי את אמא למה אין גן והיא אמרה שהגננת צריכה להתאושש מסוכות. לא הבנתי למה היא צריכה להתאושש כל כך הרבה זמן מסוכות. אולי היא מאד פחדה מהבומים ולכן לקח לה הרבה זמן להתאושש. היא פחדנית. פעם היה מקק בגן והיא צעקה חזק. כנראה היא מפחדת גם מהבומים.

ואז פתאום היה עוד פעם אזעקה. רצנו לממד ושאלתי את אימא: "למה עוד פעם עושים את הקול הזה? זה כבר לא שמחת תורה"? כולם צחקו ואמרו שאני חכמה, אבל לא ענו לי תשובה… אחר כך הם אמרו שהיה יירוט ובמקום אחר שאני כבר לא זוכרת איפה הייתה נפילה. שאלתי מי נפל ואמא נאנחה.

החופש המשיך ולא הבנתי מה קורה והחלטתי שאם אמא לא מספרת לי אני אשאל את מירי השכנה. היא כבר בכיתה א' והיא חכמה נורא. היא יודעת הכל. היא סיפרה לי שיש מלחמה ויש גויים שרוצים להרוג אותנו והם מעיפים עלינו כל הזמן טילים עם אש והם חוטפים אנשים. מאד נבהלתי. בלילה לא ישנתי. פחדתי שיחטפו אותי או יעוף עלי טיל. כל הזמן בכיתי וקראתי לאמא. בסוף היא הסכימה לי לישון איתה בחדר ובבוקר היא אמרה לאבא: "אין מה לעשות היא מרגישה את המצב". מה היא חושבת שאני קטנה? אני כבר יודעת הכל. מירי סיפרה לי…