כולנו מסכימים כי חינוך פיננסי הוא דבר חשוב, אך משום מה המודעות לחשיבות החינוך בגיל הילדות איננה. בגיל צעיר נקבעים ההרגלים. קל לשנות הרגלים בגיל צעיר לפני שההרגלים כבר מתקבעים וההמשך ידוע... משום מה החינוך הפיננסי נזנח בצד הוא אינו נלמד בבתי הספר והוא נתון בעיקר לחסדיהם של ההורים.
בכתבה כמו זו לא נוכל אולי להקיף את כל התחום אך נוכל להמליץ לכם על כמה שיטות, ולפתוח לכם צוהר לעולם חשוב מאין כמוהו.
כסף = כוח, ילדים יודעים זאת מגיל צעיר וכמו בדברים רבים אחרים הדוגמא האישית שלנו תתן לילדנו את הערכה הנכונה על כסף. הדבר הראשון שנוכל לעשות הוא לבדוק את עצמינו, האם יש פער בין הדוגמא האישית שאנחנו מעבירים לילד, לבין מה שאנחנו חושבים שערכי ונכון?
כך למשל אם אתם משדרגים את מכשירי החשמל ואת הרכב פעם בשנה, קשה לצפות שהילד יתנהג אחרת. יש לכך גם סיבה אוביקטיבית - הילד תופס את הערכים ישן/חדש, טוב לשימוש/לא ראוי, לפי מה שהוא רואה בביתו. אם טלפון סלולרי משודרג לעיתם קרובות הילד ירצה לשדרג גם את הצעצועים לעיתים קרובות - זה כבר ישן ולא ראוי בשבילו.
התיאוריות מעולות, איך מחנכים לצרכנות נבונה בפועל?
בסוף כל רעיון, או כל שיטה חינוכית יש ילד שיושב על ריצפת הסופר וצורח כי לא קנו לא ממתק. מה עושים אז? איך לא יוצאים מהכלים?
אראלה בית-צורי מומחית בתחום חינוך ילדים: "צריך להבין כי הסיטואציה בה הילד שוכב לו בסופר וצורח אינה מתחילה בכניסה למרכז הקניות. בכדי למנוע סיטואציות כאלו צריך ליצור אווירה משפחתית טובה ולהטמיע תפיסה צרכנית. איך עושים את זה? צריך פשוט להיות הורים מעורים, לשתף את הילדים ולהתייעץ איתם.
אם נדבר עם הילד מגיל צעיר ונסביר להם מהו תקציב ומהי משכורת, איך מחלקים את המשכורת ואיך עושים סדר עדיפויות זה יבנה אצלם את הביטחון העצמי ואת תחשות הבגרות והאחריות לכסף.
בגיל מבוגר יותר, לא צריך לפחד גם לומר כי אחד ההורים פוטר, זוהי אבן דרך חינוכת מאוד חשובה. ברגע שאנחנו אומרים בטבעיות כי אחד ההורים פוטר אנחנו סותרים אצל הילד את הקשר הלא בריא בין תחושת הערך העצמי למקום העבודה, לכסף או לרמת השכר.
איך אנחנו בסופו של יום מתמודדים עם הילד הצורח בחנות?
ילדים משתמשים בכעס כנשק יום הדין, יושבים על הריצפה וצורחים להורים לא נעים והם נכנעים, הפתרון: 'תקיפות אדיבה'. התקיפות היא לשימוש ההורה - אני תקיף בהחלטת התקציב שלי (ממתק אחד בקניה). האדיבות היא כלפי הילד - אני מחבק אותו אבל לא מסכים לזוז מן העקרון. פעם, פעמים לא יצאתם מהכלים וכעסתם? המסר הברור עבר.
חשוב ללוות את החיבוק בהסבר רציונלי, הילדם יכולים להבין ולהכיל את ההסברים, חשוב יחד עם זאת להכיל את התסכול של הילד.
לפני שאנו מגעים למצב שבו אנחנו צריכים להשתמש בתקיפות אדיבה, צריך להעביר לילד כי קניות הם לא כיף הם צורך. להסביר ולהראות לילד שיש כיף מסוג אחר שהוא לא פחות מממתק או מסע שופינג.
מדוע כל כך קשה לחנך לצרכנות נבונה?
המכשלה העיקרית בפנינו ההורים היא שאנחנו צריכים לחנך את ילדינו בנושא שאנחנו עצמנו לא קבלנו בו חינוך מספק. זה לא נלמד בבתי הספר אז, ולא הייתה מודעות לנושא.
גם בין בני הזוג צריכה להיות תיאום ציפיות כאשר כל אחד מגיע עם תפיסה כלכלית משלו, התאום הזה הוא חשוב בעקר כאשר אנחנו רוצים להראות לילדנו דוגמא אישית ברורה בכדי שלא יקרה מצב שבו אבא לא מרשה ואמא נותנת.
הטעויות הנפוצות שלנו כהורים הם בעיקר כשאנחנו נותנים כסף עבור ביצוע של מטלות פשוטות כמו סידור החדר. זה הרי מופרך, האם הילדים אינם חלק מהבית? סידור החדר ורחיצת הכלים כמשל, בלא תגמול תבהיר לילדים את מחויבותיהם. גם אין צורך לתת כסף, כאשר ישנם הצלחות שאנחנו רוצים לעודד ולתגמל אפשר לקנות מתנה.
כשהילדים שלנו מתבגרים יותר, צריך להסביר להם את עובדות החיים, לא להרוס להם את האמונה בבני אדם אך לתת להם הסברים אך להשיג מידע אמין על מוצר, לדעת לדלג על מסרים פרסומיים. בקיצור להכניס אותם לחיי המעשה במקום לסגור אותם בבועה של עולם ורוד בו כולם ישרים.
לסיכום: אנחנו חיים בדור של שפע וצריכה ורוצים הכול כאן ועכשיו, אבל אם לא נציב גבולות בגילים קטנים, אז בהמשך ניחשף לסחטנות רגשית של הילד. הכול תלוי בהורים. זה הגבול הדק בין חינוך להפקרות. זה קשה, אבל זה עניין של בחירה".
0 תגובות