חדש בכיכר: אסופית - סיפור שבועי בהמשכים

ריטה הביטה מבעד לחלון. פתיתי השלג שהחלו לצנוח כיסו לאיטם את הכל. את כביש האספלט השחור, ענפי העצים הערומים, המכוניות החונות בצידי הדרכים, גגות של בתים וכל עצם העומד בחוץ ללא ניע וקולט את הלבן הלבן הזה במן השלמה שבשתיקה. השלג עטף את הכל, הבליע לתוכו את צבעי היקום כולם והותיר אותם נטולי גוון, נטולי עצמיות.

"בדיוק כמו אצלי בלב", חלף בריטה הרהור נוגה. "כלומר, לא ממש, שהרי אצלי, צבע אחר, קודר ושחור עוטף את הכל. בולע לתוכו את כל התקוות, החלומות, את כל קרני האור שפיזזו בחיי ואת העתיד הוורוד שחשבתי שממתין לי ממש מעבר לפינה".

לרגע ניתקה את עיניה מהחלון והעיפה מבטה בחדר. מיטות ברזל גדולות וזולות, שולחן רעוע מכוסה במפה שידעה ימים טובים יותר, ארון בגדים כבד ומיושן - בית של עניים..

"…וגם זה", חשבה במרירות, "גם זה יכול היה להיות נסבל אלמלא הריח הכבד שעטף את החדר". אובך אדי האלכוהול חדר לכל פינה, נספג במיטות, בארון, חילחל בקירות. על השולחן מונחים היו מספר בקבוקים ריקים, עדות אילמת לזהותו של המתגורר במקום, אך גם בלעדיהם ניכר היה בבירור כי כאן גר מי שחייו הם שרשרת של רדיפה אחרי הטיפה המרה ורדיפה אחר מזומנים להשיג עוד כמה טיפות שכאלו..

כיצד יכולתי להיות פתיה שכזו? הרהרה ביאוש. כיצד האמנתי לסטפן כי יוביל אותי אל מחוזות האושר? כיצד לא השכלתי לראות, כי מילותיו בדבר עתידנו המאושר נמסכות בערפל של שכרות מתמדת, ונמוגות, כדרכם של ערפילים, מבלי להותיר זכר..

הלוואי ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית, לא ללכת שבי אחר הבטחות הכזב של סטפן, אחר דיבוריו החלקלקים, החנפים. הלוואי והייתי נסוגה מבעוד מועד ולא כושלת בגיהנום הזה שאני נתונה בו מזה שישה חודשים.

שוב גאה בה אותו דחף עצום, לנטוש את עמדת התצפית מהחלון, להתעטף במעיל הפרווה הכבד, לפתוח את דלת הכניסה החורקת, ולהמלט, להמלט, לברוח אל תוך השלג הלבן מבלי להותיר כל עקבות, למחוק תקופה איומה זו מחייה ולהתחיל מחדש, בדיוק כפי שפתיתי השלג היורדים, מוחקים, וחוזרים ומוחקים את פסיעות הנעליים וסימני המכוניות הפוגמים במעטה הלבן, הנפלא הזה.

טעם מריר עלה בפיה. אותו הטעם שעלה כל אימת שהחלה לשגות בחלומות המתוקים על עתיד ורוד אפשרי.

עתיד? לעגה לעצמה, הלזאת יקרא עתיד? לו יכולתי.. לו יכולתי לפתוח בחיים חדשים.. אך כיצד אוכל, אם בקרבי נושאת אני חיים חדשים, אם עומדת אני להיות לאם בעוד מספר חודשים..

דמעות זעם ואין אונים החלו לזלוג מעיניה. "...ומה הן דרישותי מהחיים בסך הכל: דירה קטנה ונאה, עבודה מסודרת, לצאת מידי פעם בערבים עם חברה, להאזין למוזיקה טובה...

יצירות נפלאות תזכי לשמוע, היכה בה הקול הנלעג ללא רחם, ולעיתים מזומנות ביותר. תהיינה אלה יבבות קקופוניות של תינוק אשר ידירו שינה מעינייך במשך כל לילה ויסחטו את לשד כוחותייך ביום.. וגם משעמום לא תסבלי - להרתיח חיתולים מלוכלכים, להאבק על בקבוק דייסה בכל ארוחה.. להתרוצץ במרפאות ולבקש מזור לדלקת אזניים, דלקת גרון, פריחה לא מובנת..

די! די! די! הקולות עלו מתוכה כמתוך השאול. היא כרעה על מיטתה, כל גופה מרעיד מיפחות בכי וזעקות חנוקות בוקעות מגרונה. אבוד, אבוד, הכל אבוד...

העייפות הכריעה אותה והיא שקעה אט אט בשינה טרופה, אך גם בה לא ידעה מנוחה: פרפר ענק ניסה בכל כוחותיו לפרוס את כנפיו הקמוטות, הרטובות, ולהמריא אל על, אל השמש, האור, התקווה.. אלא שתינוק פחוס הקשור אליו בחבלי עבות, היה מושכנו בכל כוחותיו מטה, מטה, מטה…

המשך יבוא...