הטלפון צלצל ארוכות קודם שאנה שמה ליבה לכך. שלושה ימים חלפו מאז הפגישה עם הרופא ואנה חשה קהות חושים שעטפה את כל כולה. השיגה חופשת מחלה מהעבודה וצללה אל בין השמיכות. לעת עתה הניח לה מיכאל. היה משאיר מגש עם ארוחת בוקר קלה סמוך למיטתה, יוצא חרישית מהבית וחוזר רק בשעות הערב. אז היה מסיט את כסאו לעברה ויחד שוקעים היו בשתיקה העמוקה, המייסרת. אנה בילתה את מרבית שעות היממה בשינה או בשכיבה ללא תנועה וכמעט שלא חשה בנעשה סביבה, אך הצלצול הפעם היה טורדני במיוחד, ונוח היה לה להרים את השפופרת מלשמוע אותו מנסר בחלל החדר.
"אנה? מה אירע?" היתה זו לנה, ידידתה.
–"מה אירע?" קולה של אנה היה חלול, ריק. "מאומה, מאום לא אירע. סוף סוף התקיימה הפגישה המכרעת עם הדוקטור קורולוב".
-"נו…"
- "נו… … אמר את מה שאמר… "
- "אמר ש… אמר שזהו זה?"
- "אמר שמיצינו את כל השיטות האפשריות בתחום הרפואה והמליץ לחפש ניחומים באופרה".
- "אופרה??"
- "כן". אנה צחקה צחוק יבש. "אם לא באופרה, בתאטרון, בבלט. שם אמצא את כיסופי האושר שלי. שם אגשים את חלומות ילדותי על שירי הערש שאשיר לתינוקי, על אם מנענעת ברכות עריסת תינוק ושני ילדים עגלגלים משחקים בשלווה בפינת החדר…"
השתררה דממה. לנה שקעה בהרהורים, ואנה שבה והתכנסה חיש מהרה בתוך עצמה, שוקעת עמוק בתוך קהיון החושים וכמעט שומטת את האפרכסת מבין ידיה. כאשר שבה לנה ודיברה התקשתה לרגע אנה להבין מאין הופיע קולה פתאום.
-"אם כך אנה, את מרימה ידיים?"
שוב צחקה אנה את אותו צחוק נטול הבעה. –"לא. אינני מרימה ידיים, גופי כולו מורם ושוכב, מתחפר היטב בתוך השמיכה. וכי מה מצפה את שאעשה? ארוץ למכשפים וקוסמים כדי לשלם אלפי רובלים ולקבל תמורתם שיקויי סרק? אתפלל? והלא מעולם לא עשיתי זאת. סבתי, אם אימי, יהודיה היתה, ובתור שכזאת ביכתה את גורלה על כי ילדיה ונכדיה גדלים ללא קורטוב של יהדות. אך למען האמת, גם לה לא היה הרבה מה להציע. דמעות רבות שנשפכו מידי ליל שבת, שני נרות קטנים שהשחירו את החדר בעשנם ותו לא. למי אתפלל אם כך? ממי אבקש? ואולי רוצה את להציע כי אנסה את מזלי במערב? אולי שם הרפואה מפותחת יותר? ומניין נשיג את הקשרים הדרושים לשם כך? וכסף? גם הוא מעולם לא צמח על העצים. לא ליד בתינו לפחות…
-"אנה! הפסיקי בבקשה, מה זה היה לך? שקעת בדיכאון וגם את הגיונך הצרוף תטביעי באבל יגונך? חשבי, האמנם כלו כל הקיצין? העוד לא ניתן לעשות מאומה?"
-"הן אלו בדיוק היו מילותיו של ד"ר קורולוב. ציטטתי לך אותו, הלא כן?"
-"אנה, הקשיבי לי!! אנא! עוד לא הכל עשית, טרם ניסית הכל. אישה שכמהה לילדים לא תרים ידיה מהר כל כך. ומדוע…" לנה היססה מעט, "ואולי תחשבי על אפשרות של גידול ילד אחר, שאיננו שלך?"
-"לאימוץ כוונתך? אמנם, אפשרות זו חלפה בראשי מספר פעמים כבר מאז שהבנתי שסיכויי קלושים, אך אודה על האמת, הפרוצדורות והבירוקרטיות מייגעות כל כך, ואין בכוחי, אין בכוחי לצאת למאבק מתיש שכזה, מה גם שסיכויי ההצלחה אינם מובהקים ובקלות אוכל למצוא עצמי בעוד תקופה עומדת מול שוקת שבורה ונטולת כוחות".
-"יש הרבה מן הצדק בדברייך אנה, המרוץ להשיג ילד לאימוץ הינו רצוף מכשולים ולעיתים מזומנות סופו- אכזבה מרה, אך לא זאת עמדתי להציע לך. אם מוכנה את באמת ובתמים לשקול אפשרות של גידול ילד זר- תכניתי פשוטה הרבה יותר".
-"ומהי?" היתה זו הפעם הראשונה מתחילת השיחה שגוון כלשהו חדר לקול נטול החיות.
-"לפני מספר חודשים העביר אותי מנהל בית החולים אל מחלקת היולדות. אמנם, כאחות, ביכרתי את מחלקת הילדים, אך כנראה הגורל העיוור הוא זה שהציב אותי דווקא במקום בו אני מצוייה עתה. יודעת את אנה? רבים רבים הם המקרים בהם נוטשות נשים את תינוקן מייד לאחר הלידה ובורחות מבית החולים מבלי להשאיר זכר. כמעט מידי שבוע אנו "זוכים" באורח שכזה במחלקה. תינוקות אומללים, עודם רכים כל כך והגורל מרע להם כך. גדלים הם במחלקה עד לסידור כל מסמכיהם הרשמיים ואחר כך עוברים לבתי ילדים. צוות מדולל המחזיק באוכלוסייה רבה כל כך, רכה ומתייסרת…
-"כן", הטון המריר שב לקולה של אנה. "בבית אחד מתייסרת אישה בגין התינוק שלא תזכה להביא לאוויר העולם, ןבקצה הרחוב מתכחשות נשים לתפקידן, לאושרן עלי אדמות, וללא כל יסורי מצפון שולחות את פרי בטנן לחיים רצופי יסורים, נדידה מבית יתומים אחד למשנהו, זרות וניכור…
-"לאט לך אנה, אין זה כה פשוט, רבות מן הנשים הללו, אין בכוחן, באמת שאין ביכולתן לגדל את ילדיהן. הן עצמן למודות סבל ונושאות בקושי את עול החיים. כיצד זה את מצפה מהן, כי יטלו על עצמן עול חיים נוסף?"
-"אולם לנה, טרם הבינותי, איך כל זה קשור אלי? הלא מלבד אגרופים קמוצים שמניפה אני ממילא ומבכה את גורלי האכזר, מה עוד ניתן לעשות?"
-"חשבתי על תכנית", לאטה לנה, אמנם היא דורשת סיכון מסויים, אך לא גדול, ובפרט, אם אני אחת מן האחיות שבמשמרת הרי שסיכויי ההצלחה מתרבים פי כמה. ראי… "