אתמול אחרי תפילת מעריב נשארנו כמה חברים לדבר על העניינים הבוערים בציבור החרדי. כל אחד הביע את דעתו מי צודק ולמה, הטונים עלו ירדו ושוב עלו, וכמו בכל ויכוח מוצלח הוא נגמר ללא הכרעה ברורה, כל צד נשאר איתן בעמדתו. חזרתי לביתי מהורהר ופתאום הבנתי כמה טיפשי ומיותר להביע עמדה או להיכנס לויכוח על עניינים שכאלה.
יש אנשים ובראשם גדולי הדור שלשם שמים עובדים קשה להצלחת רשימה זו או אחרת בבחירות. יש אחרים שעובדים קשה למען מעמדם כבודם ופרנסתם להצלחת הרשימות.
אבל אנחנו האנשים הפשוטים שיושבים בבית ומנסים לחיות חיים שלווים נטולי דאגות פוליטיות ואחרות, בשביל מה אנחנו צריכים להיכנס למחלוקות וזלזול במקרה הטוב בבני אדם ובמקרה הגרוע יותר בתלמידי חכמים, מה יצא לנו אם נכפיש קבוצה כזו או אחרת? הרי לא נקבל משרה בעיריית בני ברק, אפילו לא מחמאה מפעיל זוטר, סתם נלכלך ונמשיך את היום הלאה לטפל בבעיות האמתיות של החיים.
נכון. יש לנו דחף להביע עמדה אבל הוא בהחלט נשלט. אפשר להתאפק ולא להגיב לכל דיון ציבורי העומד על הפרק. הסיפוק הקטן של 'גם לי יש עמדה בעניינים הגדולים', יכול להסתכם בדיון על תקיפה באיראן כן או לא. חבל להסתכן בעבירות בסדר גודל כזה של לשון הרע וזלזול בת"ח שאף אחד לא חולק על שעות לימוד התורה והמצוות שהם צברו במהלך חייהם. ידוע שבשעה שאדם חוסם פיו ולשונו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער. אז למה לנו לפספס כזה אור בשביל תאווה כזו קטנה?!
בשביל להרגיש מחובר לציבור החרדי לא צריך להתעסק דווקא עם המחלוקת, אפשר פשוט להתחיל לשמוח במצוות שעושים במשך היום. בקריאת שמע, בברכת המזון ,בעזרה לאחר ולהרגיש מחוברים יותר לדבר גדול הרבה יותר.
אז במקום לברר מי הכי צדיק וצודק, שכל אחד ישאל את הרב שלו מה להצביע. נגיע לקלפי, נשים מה שנשים ונמשיך את סדר יומינו. בשביל ספק "ועשית ככל אשר יורוך" חבל לעבור על כל כך הרבה מצוות עשה ולא תעשה אחרות.