אנחנו בוהים מסביבנו, רואים מלחמה. מאזינים לקולות, גם שם שומעים מלחמה. מבעד למסך הרגשי האופף את האווירה המזרח תיכונית נמצאת אמת אבסולוטית, דווקא בצד שלנו לא מוכנים להודות בה. המלחמה אינה מתמקדת במנצח העכשווי, הקרב האמיתי הוא מי יישאר כאן. מסיבות אלו המנצח אינו מנצח והמפסיד אינו מפסיד.
החינוך החרדי נמצא אף הוא במלחמה תמידית, כזו שאין בה מנצחים, אין בה מפסידים, לעת עתה. המלחמה היא על עקרונותיה, המלחמה היא מה יישאר ממנה, מי יישאר כאן.
בקרב העכשווי נכנסים מהלכים שונים, הרצון להתייפייף בפני מושלי סביבה, לחוש נאורות, שחייה בזרם. המחשבה כי אוניברסליות רעיונית היא פתרון למצוקות קיימות לוקה בחסר, היא אינה מטיבה לראות מה התוצאה והשלכותיה כלפי העתיד.
בתקופה האחרונה עלתה על שולחן הדיונים סוגית הישיבות המשלבות בתוכן לימודים אקדמאיים. השמרנות החרדית זועקת חמס נגד רעיון זה, לעומת זאת טוענים תומכי מהלכים אלו כי הרעיון מלקט בחובו פתרון על לבעיות מורכבות.
האם הפתרון יכול לבא על חשבון? האם הוא בא על חשבון?
כדי ללמוד את הסוגיא עלינו להבחין מהי ישיבה.
הישיבה כמקום לימוד וכבית יוצר חינוכי
בראשית הייתה זו ישיבתם של שם ועבר ראשונה היא לכל הנקרא בשם 'ישיבה'. בישיבתם של שם ועבר הגו בתורה, במקום זה ישבו האבות הקדושים ועסקו בתורה.
אולם לא זכו שם ועבר להיות האבות המייסדים של האומה היהודית, הם ישבו במקום אחד והפיצו את אור העולם לעצמם ולמי שהתייצב לחסות בצל קורתם. אברהם היה הראשון שהצית את האור להמון גויים, הוא מצא אידיאל בהכרת האלוקים לברואיו.
השוני בין שם ועבר לאברהם אבינו נמצא אם כן ביסודם, הם למדו, הוא חינך.
בתי המדרש בליטא היו ישיבות, הם היוו מקום לבני העיירות לשבת ולעסוק בתורה, חלקם מצאו את עסקם אך ורק בתורה, חלקם סרו לבית המדרש בזמנים קבועים ביום בכדי למלא את חובתם היהודית/תורנית.
ישיבת וואלוז'ין חידשה מהלך מחודש, ראש הישיבה הגאון ר' חיים לימד שאפשר לייצר ישיבה לתלמידי חכמים. הוא סבר שיש שלב שני, שלב אליו לא נכנס מי שאינו יודע ללמוד. כשהשאיפה הייתה שיהיה זה מקום אליו לא יחדור דבר מן החוץ.
בתי המדרש שבאו לאחר מכן היוו את בנין עולם הישיבות הקיים בזמנינו. בתי החינוך שיצרו הסבא מקלם, הסבא מנובהרדוק והסבא מסלבודקה הם אבן הדרך למה נקראת 'ישיבה' בזמנינו.
השיטה בה ילד מתחיל את חייו בתלמוד תורה, עובר לישיבה קטנה וממנה לישיבה גדולה, מחייב לבסס את בנינה של הישיבה לא רק כמוסד לימודי אינטלקטואלי, אלא כמשהו מעבר לזה והוא 'בית חינוך'.
היהדות החרדית כיום מאמינה במטא-קוגניציה (דיבור על שמאפשר לכלול בתוכו תהליכים וחישובים רבים) כחלק מההליך החינוכי שלה. אם בילדים האמונה היא כי המטא מיוצרת מנתונים סביבתיים רובם יוצרים מטא (דיבור על) מתוך הליך לא-מודע. בגיל ההתבגרות מתגבר המאמץ להפיק הליכים לימודיים והקניית ערכים באמצעים מטא-קוגניטיביים בהליך מודע, המונפק גם מהמציאות הסביבתית, גם מנתונים לימודיים.
תהליך רעיוני זה יוצר על ידי ר' ישראל מסלנטר בהקימו את תנועת המוסר, החדירו אותו לבסיס הישיבה תלמידיו בקלם, בנובהרדוק והמשך בסלבודקה.
מנקודה זו נוכל להתחיל להבין את שמרנותו של החינוך החרדי.
גבולותיה של הישיבה
היהדות החרדית בארץ מחולקת בין הרעיון להפיק את מירב התועלת מן החינוך עצמו לבין הרצון העז שלא לוותר על אף אחד בדרך. הסתירות בין השניים יוצרים חילוקי דעות, לעיתים רק בין האנשים ולא בין המנהיגים מתווי הדרך.
אם תאפשר מערכת חינוך להכניס לתוך המולתה הפנימית מישהו שמייצר מטא שונה מהחינוך המותווה הרי שהוא יחייב התערבות והוא פועל בלא-מודע נגד המהלך הרעיוני העומד בבסיס החינוך. לכוח נוסף (התערבות) יש משמעות, לעיתים גם מחיר שעלול לפגוע במי שעומד במקום טוב יותר. כיוון ששני הצדדים עלולים לבא במגע באותו בית חינוך הם אינם בעלי דין זה לזה, זו לא שותפות, זו שאלת אחריות בבסיס החינוכי.
אם הלוגיקה העומדת מאחוריי הרציונליזם החינוכי הוא התוויה באמצעות הלא מודע בשילוב למידה מצומצמת, הרי שהתהליך בישיבה הופך להיות בהדרגה ככלים שלובים של תת המודע והמודע. בין התוויה רגשית לבין הליך למידה.
מסיבה זו לא יכולה הישיבה ליצור מערכת מקבילה בתוכה אשר נוגדת את העקרונות החינוכיים עליהם מושתתת הישיבה.
אם בגיל צעיר יש מקום בתוך בתי החינוך ללימודים נוספים מעבר לתלמוד תורה מכוח רצון לתפעל את הילד בכל מיני אמצעים שיקדמו אותו לקראת הבלטה של הרעיונות החינוכיים ומעבר לבית יוצר שיקדם אצלו את ההכרה האבסולוטית בערכים הלימודיים והסביבתיים, הרי שבישיבה בה מתעסקים בפועל בנתונים לא ייתכן להכניס נתונים אחרים.
לאותו כוח מטא (דיבור על) שהאדם יכול לקבל ממנו, יש את הכוח לפעול הפוך. אם נאפשר הכנסת נתונים אחרים (לימודים חיצוניים) שאינם חלק מבית החינוך לתוככי הישיבה הקדושה ובפרט אם הם יהיו המטרה של ההגעה לאותה ישיבה הרי שמוכרח שנפספס את העיקרון עליו מבוססת 'ישיבה' בימינו ונחלן אותו.
ההתמודדות עם כל שאינו מערכי הישיבה יכול להיות רק מחוץ לה
גם אם יאמר אדם שאין יכולת להתמודד עם צרכים אחרים של הנער החרדי, אותו שאולי אינו מסוגל לשבת על ספסל הלימודים בישיבה, או אותו שנשר משם, ולשם כך עלינו לאפשר לו ללמוד לימודים חיצוניים. במידה ולא נדע לשים גבול אמיתי בין הלימודים התורניים לבין הלימודים החיצוניים נפגע בערכים שלו, נפגע גם בערך המקודש של הישיבה.
לעומת זאת אם ידע הנער שישיבה וכל דבר אחר אינם אותו הדבר נייצר אצלו מטא רעיוני של הפרשה בין השניים, הוא יהיה מחויב רעיונית ללמד את עצמו איך לעכל כל אחד מהם בנפרד ולהבין מהו משמעותו של האחד על פני השני גם זמנית וגם בראיה רוחבית על פני כל הזמן.
אמת, אם נייצר אצל הנער ידיעה והכרה שכל חיבור למשהו אחר (עשייה אחרת/לימודים אחרים) לא יכול לנתק אותו מבית מדרש נוכל לשמר אצלו הערכה לערכי האמת של היהדות. ואם יהיה מחויב לבית מדרש, במקרים רבים תייצר מחויבות זו הערכה גבוהה יותר לערכי בית המדרש. אולם אם השם 'ישיבה' ישמש אותנו למטרות שונות ומגוונות יהיה זה ניצול ציני שיפעל כבומרנג נגד כל ההיגיון שביסוד דבר זה.