זה הזמן לחשבון נפש נוקב על שפיכות הדמים בהלווייתו של פוסק הדור הרב ואזנר. הכתובת הייתה על הקיר. רק נס שעד עכשיו לא התרחשו אסונות. כך בדוחק העצום שבמתחם הקרוון בהלווייתו של הרב אלישיב. כך גם במתחם בישיבה בהלוויה של הרב יוסף. אנשים קופצים על הגגות. דוחפים בפנים. דוחפים מבחוץ. נכנסים דרך החלונות. ללא כל משמעת. ללא כל התחשבות. בפראות. גם במחיר דמים. למי אכפת.
דמם של קורבנות הדריסה זועק אלינו מן האדמה. לא ניתן להגדיר את מה שאירע בפחות מרצח בשגגה. למרות הקריאות החוזרות ונשנות על פקוח נפש, הדחיפות רק התעצמו. הכול לשם שמים, השאיפה לגעת במיטה. רמסו שני אנשים למות, לשם שמים. מי יודע כמה הם התחננו על נפשם. ואף אחד לא שמע בהתחננם אלינו.
במסכת יומא מסופר על כהן שהרג את חברו, שהקדימו במרוץ בכבש המזבח. דבריו של רבי צדוק לעם גרמו לזעזוע. בא אביו של ההרוג ומצא את בנו מפרפר. אמר שעדיין לא נטמאה הסכין. מסקנת הגמרא היא, שטהרת כלים נשארה בעינה, אך שפיכות הדמים הוזלה. גם שם נרצח הכהן לשם שמים. בתקופה זו של השנה, מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, כי לא נהגו כבוד אחד בשני. העולם היה אז שמם.
אך לא רק ההרוגים. ישנם פצועים קשה. ישנם פצועים קל. שבורי גפיים. חבולים. ישנם שבורי נפש. בעצמי נכחתי באותן דחיפות בהקשרים אחרים. כך לדוגמא ביום האושפיזין של הרב אלישיב, כשהיו נועלים את הקרוון בקיבולת פי שניים מהאפשרי. ועם כל זאת, נדחפו. עוד ועוד. לא שעו לצעקות. לתחינות הילדים. המבוגרים. נכנסו דרך החלונות. עוד צעירים ועוד צעירים. אחד טיפס על השני. רק נס מנע נפגעים בנפש. בשנים האחרונות, לא נכנסתי יותר לקרוון ביום זה. מספיק שני בריונים, ויש הרבה יותר מכך, כדי להלהיט את האווירה ולהביא לאסון. וזה קרה.
שפיכות הדם הפכה לזולה בעינינו. לכן מתרבים הקולות לעלות על הר הבית. גם בפסח הזה. כי שפיכות דמים זולה. לכן גם קוראים להקריב שם קורבן פסח. לכן מתגרים בהתנחלות בכפר השילוח. לכן מתגרים באומות. לכן מבעירים פחי אשפה. רק השבוע שמעתי על זקן חסר אונים שמת משאיפת העשן של פחי האשפה. אך למי אכפת. העיקר לשם שמים. העיקר הקנאות. זהו העידן של עיוות ערכים. של קנאות מסוכנת, שהיבטיה בתחומים שונים.
לא רק פגיעה בגוף, גם פגיעה בנפש זולה בעינינו. אלו התופעות המעוותות האקסטטיות של עיוות ערכים. הפיכת הטפל לעיקר.
כך העלייה ההמונית לקבר רבי שמעון בר יוחאי. גם שם נס שבמתחם הקבר עוד לא קרה אסון. כך בנהירה ההמונית לאומן. כך בנהירה ההמונית לבאבות. כל התופעות האלה הן אותה תופעה. אותו השורש. התלהמות. אקסטזה. עיוות ערכים. מסוכנת לגוף ולנפש.
יום שבו השאיפה לנגיעה במטה גובה שני הרוגים, שני אנשים שרצו לחיות אך לא נתנו להם, הוא יום מר, המביא לביטוי טרגי את ההשלכה של עיוות הערכים הפושה בנו, שתוצאתו הבלתי נמנעת היא זילות הנפש וזילות שפיכות הדמים.
0 תגובות