ימי ההכנה לקבלת התורה, שלשת ימי הגבלה, מנהג ישראל בכל הדורות, להכניס ספרי תורה חדשים ומהודרים לכבוד יום מתן תורתנו, לבתי כנסיות ובתי מדרשות.
אנו זוכים בימים אלו לחזות בהוד פארה והדרה של התורה ולומדיה שוחריה והוגיה, השמחים עם ספר התורה החדש, כדג המשתוקק לכל טיפת מים נוספת, ומקבלה באושר כאילו לא טעם מים מימיו.
הרחוב האיר משמחה, שמחה של מצוה, ילדי חמד ובידם לפידי אש, קהל קדוש בני תשחורת רוקדים בכל כוחם, הזקנים הנשים והטף מטופפים בפסיעותיהם ופניהם קורנים שירה ואור, עצי הרחוב התנועעו לקצב השירה, רוקדים גם הם לכבוד התורה.
"שישו ושמחו בשמחת התורה ותנו כבוד לתורה".
נקלענו במקרה ממש למקום, עמדנו והתרגשנו, הלב גועש, והעינים דומעות, או מהתרגשות או משמחה פתאומית , זה לא היה מתוכנן לא מסומן בלוח, אושר ספונטני לא צפוי, בסתם יום של חולין, רגעי קדושה הממלאים את הנפש.
שמחת תורה בהתפרצותה, מי שלא ראה שמחה של מצוה לא ראה שמחה מימיו, כל עובר אורח מזדמן מצטרף לריקודים ולשמחה, ללא הבדל מוצא וגזע, ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים.
כולם כאחד מתעלים ד' טפחים מעל פני הקרקע והארציות, לשמוח עם ספר התורה הצועד למשכנו החדש, כאיש אחד בלב אחד, 'כולם' מרגישים שייכות, אין ספק זהו מעמד מרגש ביותר.
הרהורים פנימיים עלו בראש והכאיבו את הלב, הלא זה כל כך יפה וטוב, האחדות הזו כל כך משמחת ומרגשת את הלב, הרי כולנו מאמינים וחיים באותו דרך, מקיימים את אותן מצוות, עוסקים ועמלים באותה תורה.
כולנו עבדי מלך מלכי המלכים אין בלתו אפס זולתו, כולנו שמחים כל כך עם אותה תורה, אז למה, למה אנו כל כך מדגישים את השוני ואת ההבדלים המזעריים בינינו, מדוע אנו מקדשים את הפירוד והריחוק הלא משמעותי שבינינו.
למה איננו מסוגלים להתעלות ולהתרומם מעל הקטנוניות והרגשניות ההורסות כל חלקה טובה אצלנו, למה???
די כבר למלחמות העקובות מדם, די להטחת אש וגופרית איש באחיו אשר לא מקהילתו, די לקידוש מלחמות על גזענות והפרדה בין יהודים.
אולי הגיע הזמן שנתאחד ונתקרב זה לזה, 'ויחן שם ישראל נגד ההר', נגד ההר שעליו שורה השכינה בפועל, נגד ההר שכל העם רואים עליו את הקולות ואת האש הגדולה של השראת השכינה.
רק נגד הר כזה התאחדו אבותינו וזכו להתגלות אלוקית במעמד קבלת התורה, אילו רק נתאחד כלונו יחדיו, אוי אז נזכה לראות בחוש השראת שכינה והתגלות כבוד שמים עלינו, הלואי ונזכה.