הפולמוס המרתק סביב עליית ר' שלמה מחלמא לארץ ישראל

• הרב שמונה לרבה של העיר חלם - בגיל 25 בלבד
• הספר נחשב כ"משכיל" והלך לאיבוד בעולם התורה
• פרשת הגט מקלֵיוֶוא של החתן ברח שבוע וחצי אחרי החתונה
• מה למד הגר"ש מחלמא מהפילוסוף אריסטו?

במכתב מפורסם שכתב הגה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק בעודו מתגורר בעיר טבריה אל חסידיו שבגליציה, מתואר רב אלמוני בשם 'הרב מלבוב' שעלה לטבריה מטורקיה, וקיבל דירה גדולה, כיון שהיה למדן, ולבסוף גורש מטבריה, וכך דבריו:

"הרב מלבוב הביא מקושטא המלצה לטבריה שיקבל דירה לפי כבודו, 'מפני שהוא למדן גדול בעיני הבריות'.... והנה עזרני ה' עד כה שנתגרש מן השמים שלא ע"י פעולת אדם מעה"ק הנ"ל לכפר שפרעם ומשפרעם לעכו ובכל מקום שהלך ניזוק היזק גדול בגוף ובממון. עד שברח מעכו ונתגרש לץ ויצא מדון'.

ההיסטוריון הגנאלוג הגאון רבי חיים גרוס ממונקאטש' (חי ופעל בין השנים תר"מ - תרצ"ח) הראשון שזיהה בין 'הרב מלבוב' עם הגר"ש מחלמא וכתב כן בהגהותיו 'לשם הגדולים מארץ הגר' (פאקש תרע"ד, מע' ספרים, דף ט ע"א).

עד זמנו של ר' חיים גרוס עולם המחקר סבר שהגר"ש מחלמא נפטר בתורכיה טרם עלייתו לארץ ישראל, וכך כותב לדוגמה ראב"ד קרקוב ההיסטוריון הגאון רבי חיים נתן דֶמביצֶר  (חי ופעל בין השנים תק"פ תרנ"ג) שכתב כן בספרו הענקי 'כלילות יופי' (קמד).

בהקדמה לספר "חוג הארץ" כותב הגר"ש מחלמא אודות תשוקתו לעלות לארץ ישראל:  

"אשאל מאת ה'... להלך בה ד' אמות בטרם אמות... ואעמוד מרחוק על המצפה ואביט על מראהו במפה".

בגיל שישים בשיא כהונתו כרב העיר למברג החליט הגר"ש מחלמא לעלות לארץ ישראל. כך לאחר שנתיים של מסע מפרך - בשנת תקל"ט (1779) הגיעו לארץ ישראל.

דרכו לארץ ישראל עברה דרך עיר הולדתו זמושטש, שם נפרד ממשפחתו המורחבת, ובדרך לארץ ישראל חגג את פורים בקושטא אשר בתורכיה, שם פסק לבני העיר על סמך מקורות היסטוריים שאין הם צריכים לקרוא מגילה בט"ו אדר, אלא רק בי"ד.

באותן השנים בהן עסק הגר"ש מחלמא בעלייה לארץ ישראל, החלה עלייה גדולה של תלמידי הבעש"ט אור שבעת הימים בראשות הגה"ק רבי מנחם מנדל מוִויטֵבְּסְק ועמו הגה"ק רבי אברהם מקליסק עם מאות מתלמידיהם.

עם הגעת השיירה החסידית לצפת, הבינו החסידים שהמתנגדים הקדימו אותם, ושלחו לספרדים תושבי העיר צפת כתבי התנגדות וחרמות, מה שגרם לרמ"מ מוִויטֵבְּסְק לכתוב בחורף תקל"ח, אל ראשי קהילת ווילנה המתנגדים הקיצונים אגרת מפויסת, בה הוא מתחנן לפניהם להשכין שלום בין שני המחנות.

על סמך מקורות היסטוריים הסיק החוקר התורני הגה"ח רבי יחיאל גולדהבר שלאחר חודשיים בהם חיו החסידים בשלום עם הספרדים, פרצה המחלוקת במלוא עוזה. מה מזעזעים תיאוריו של הרמ"מ מוויטבסק שהעיד שהייסורים שהספרדים מציקים להם, הינם קשים לאין ערוך לעומת העינויים שעברו עליו ועל אנשיו בליטא[!].

הגה"ק רבי אברהם מקאליסק בשלהי חורף תשל"ח תיאר בצער אודות מתנגדי צפת שהתאחדו עם הספרדים "לצער ולחרף אותנו". את ספרדים אלו טען הרא"ה מקאליסק שהם שבתאים: "ובפרט הרב מ' שבתי מווינעציא וגם מהספרדים.. רשעים גמורים מאמינים בשב"ץ [שבתאי צבי] ימ"ש ועליהם הרשע ליב סקאליער ימ"ש. והאשכנזים עמהם.. והפקיד ימ"ש בא עלינו בעלילות דברים".

תשוקת החסידים להתגורר בצפת עירו של גדול המקובלים האריז"ל, נכשלה. לכן הם פנו להתגורר בטבריה, שם הם נתקלו בגר"ש מחלמא שעלה בדיוק באותה העת לארץ ישראל.

חשבתם שרק בצפת יהודים רבים? זהו שלא. חודשים מספר לאחר השתקעות החסידים בטבריה, התגלעה מחלוקות בינם לבין הספרדים, ובמחלוקות זו הגר"ש מחלמא צידד לטובת הספרדים, והיא גרמה לסילוקו של הגר"ש מטבריה.

כפי שראינו הגר"ש מחלמא קיבל בית גדול בטבריה, מאת ראשי העדה כיאה למעמדו כגאון שעלה ארצה, ולאחר שגורש מטבריה, הגה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק קיבל את ביתו.

על המלחמות והסכסוכים בימיהם בין החסידים למתנגדים, מצינו בכתבי הנוסע השוויצרי יוהאן לודוויק בורקהארדט' שהתארח בבתי יהודים מצפת וטבריה והשאיר תיאור חי על הרובע היהודיים בערים אלו. את היחסים העכורים בין שתי העדות הוא כותב: "קנאה גדולה ועמוקה שוררת בין עדות המזרח לבין אשכנז". הסיבה לכך לדבריו: "עדות המזרח היו ראשונים שהתיישבו בגליל".

ישנם הסבורים שלא יתכן שהגה"ק רמ"מ מוויטבסק יכתוב על הגר"ש מחלמא מילים חריפות כגון: "ובעזרת יתברך נתישבתי בדירת הרב מדון הנ"ל", כיון שנאסר לשמוח בנפילת האויבים שכבר אמר החכם מכל אדם "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ, אַל-תִּשְׂמָח" (משלי כד יז), ואלו טענו שהאגרת משובשת או שחסרות בה מילים, ולא יצאו מפה"ק כדברים החריפים הללו.

חוקרים אלו סברו שהגר"ש מחלמא יצא לחו"ל כשד"ר על מנת להביא סיוע ליישוב העני בארץ ישראל, ונפטר במגפה בתאריך כ"א תמוז תקמ"א.

ברם, החוקר התורני הגה"ח רבי יחיאל גולדהבר הוכיח שהגר"ש מחלמא גורש מטבריה, לאחר שבינו לבין ראשי עדת החסידים התגלעה מחלוקת קשה, שכן בהקדמתו לספרו 'מרכבת המשנה' על הרמב"ם מתאר הגר"ש מחלמא בצורה מדויקת שלושה סוגי חסידים ידועים, ומבקר אותם בחריפות, ודברים אלו מוכיחים לדברי גולדהבר, את התנגדותו לחסידות:

"ויש מהם ריק מכל מדע קטן הוא ודל. לא בסוד ולא בגמרא השתדל. ערום יערים. וקול נהי ירים. מדלג על ההרים. ובתפלות ותחנונים. בשיר ורננים. וקולות וניגונים. ומעשיו משונים. עוטה לבנים... האנחות שוברות חצי גופו של אדם. ומוליכים ומביאים בידם. וינוע כנוע עצי היער. תסמר שער... וכיוצא בזה דברים אשר לא שערום אבותינו. בעינינו ראינו. ואלה הם סגולות זמננו. ואף כי לא קרא ולא שנה. חכים יתקרי ורבי יכונה. וכל המוסיף בתנועות והויות. משובח ומפואר בפיות. טף ונשים. ויחלץ חושים. בפני דלי השכל ורשים".

גולדהבר חולק מכל וכל על חוקר הקבלה והחסידות האגדי גרשם שלום שטען שכוונתו של הגר"ש מחלמא במשפטים אלו, היא לחסידים שקדמו לבעש"ט, שכן מאגרת שכתב ר' צבי הירש לעהרן לרבי ישראל משקלוב הוא הביא סמך להתנגדות לחסידות מהגר"א ומבעל 'מרכבת המשנה'. כל זאת מוכיח ש'מרכבת המשנה' כבר בשנים מוקדמות נלחם כנגד החסידות, דבר ששנוי במחלוקות בידי החוקרים, אלא שדברי הגאון רבי ישראל משקלוב, תלמיד מובהק לאדוננו הגר"א, מוכיחות שכוונתו של 'מרכבת המשנה' היא לחסידי הבעש"ט.

לאחר שהגר"ש מחלמא גורש מטבריה, שרר בה שלום ושלווה בין הקהילות השונות, שכן כך כתב רבי יעקב אלישר מצפת למרן החיד"א בשנת תקמ"ב (1782): "מענין האשכנזים הדרים פה... אך לא עברו שנה ושנתיים... ויושבים עתה איש תחת גפנו ותחת תאנתו".