"תצלם אותי", ביקש לפתע האדמו"ר

בחדרו של האדמו"ר מטשערנאביל בבני ברק, הופיע אחד מחסידיו. הלה התאונן כי קשים הם מזונותיו ופרנסתו אינה מצויה ברווח. האדמו"ר שאל במה הוא מתמחה, מה מקצועו. החסיד השיב כי בעבר, טרם התקרב לחסידות למד צילום אומנותי, אלא שאין ביקוש לצילומים אלה במגזר החרדי, וכל שכן החסידי.

כאן המקום לציין כי בטשערנאביל, כמו בחסידויות נוספות, כדוגמת ויז´ניץ מונסי, מקפידים בהקפדה יתירה שלא להצטלם, לא לצלם, ואפילו שבני הנוער לא יחזיקו בידיהם מצלמות, בין וידאו ובין סטילס.

כך למשל בשמחות, חתונות ואירועים בחסידות חל איסור מוחלט לצלם. אף צלם לא מוזמן לתעד ומודעות מכריזות לבאים כי חל איסור מוחלט לצלם.

בהתאם לכך, החסיד התפלא כשהאדמו"ר הציע לו לפתע: "תצלם אותי. אולי זה יוכל לסייע לפרנסתך". החסיד שמח על עצם הזכות לצלם את רבו בהסכמתו. הוא הסביר לאדמו"ר כי הצילום צריך להיעשות בסטודיו מיוחד, בשלבים ועם אמצעי תאורה מיוחדים.

וכך התייצב האדמו"ר, המקדיש כל דקה פנויה מחייו לעבודת השם וללימוד תורה, במשך כל שעות היממה, בבית החסיד. במשך שעה ארוכה, תיעד החסיד-צלם את רבו בתמונות סטודיו איכותיות וייחודיות. בקרב החסידים, המודעים להנהגותיו של רבם עורר הסיפור הדים רבים.