לפני כמה שבועות רצתה ההשגחה ומצאתי את עצמי 'עושה שבת' במרכז הרפואי 'הדסה עין כרם'. אומנם התארגנו מראש על כמה קרקרים עם חומוס אבל מה עם יין לקידוש? יצאתי לחפש בין המסדרונות איזה בקבוק מיץ ענבים והנה בקצה קומת הכניסה אני מריח ניחוח של שבת.
>> למגזין המלא - כנסו
מה עושה יהודי שהוא מריח ריח של טשולנט טוב? הולך אחר הריח עד שהוא מגיע לאולם קטן ונחמד ומגלה כל טוב. במקרר הראשון מצאתי מלא קופסאות מיץ ענבים בשיעור כוס חד פעמי בדיוק. במקרר השני יש סלטים, בשלישי גלידות וליד סלסלת לחניות, שתיה, חד פעמי וסיר טשולנט ענק.
כמו עיתונאי טוב ביקשתי להבין מי זה שמתפעל את המקום. לתדהמתי, גיליתי שמדובר ביהודי צדיק שאפילו שם של ארגון אין לו.
ואם אין שם – יש סיפור טוב.
אוכל טוב יותר מהבית
אני ניגש לאחד המתנדבים ושואל: 'מי יוזם הרעיון?'. המתנדב מספר על יהודי חסידי (שמו צונזר לבקשתם) מירושלים, אשר נתקע לפני שנים רבות בהדסה עין כרם בשבת וראה את הצורך הגדול של הדבר הזה. "בהתחלה הוא שם פלטה עם סיר חמין באחת הפינות של איזו מחלקה, כמה שבועות אחר כך הצטרף לשם סיר מרק וככה זה הלך וגדל עד לחדרון הזה שבו אנחנו מארחים מדי שבת מאות אנשים".
איך זה עובד, אנשים יושבים כאן או יכולים לקחת לחדר?
"חילקנו את זה לשתיים", עונה המתנדב בלי לדעת שהוא בעיצומו של ריאיון, "יש אנשים שיושבים סביב השולחנות שאנו עורכים ויש אנשים שלוקחים מנה ארוזה לחדר שלהם במחלקה".
"הם יקבלו מנה חמה, עוף, סלטים, לחמניות, דגים וסכו"ם כמובן", ממשיך המתנדב ומספר, "את כל זה אנחנו עושים לאורך כל השנה, כל שבת, כולל חגים ובשפע רב".
מה זה כולל חגים, גם בפסח אתם כאן?
"כן, מה, אנשים לא נתקעים כאן בפסח?!", תוהה המתנדב וממשיך לספר איך זה עובד בפסח, "כל מי שמגיע אלינו לכאן בפסח יודע שאנחנו עושים הכל עם כל החומרות. מביאים מצות יד לאנשים ומסירים את הקליפה מהירקות".
"שתבין את גודל האירוע", שח המתנדב, "אנשים מציינים בפנינו שבבית אין להם כזה תפריט ואפילו לא בשבע ברכות. אנחנו באמת דואגים להביא שפע רב של דברים. יש סוגי סלטים משתנים בכל סעודה. דג מזרחי, סלמון ועוד, בקיצור שווה להיתקע בהדסה", המתנדב מחייך בסרקזם.
אם כותב השורות איננו טועה, אין שירות כזה בבתי החולים האחרים ברחבי הארץ. אני משתף את התובנה שלי עם המתנדב, והוא מפרגן: "נכון. כולם עושים דברים מבורכים וטובים, אך אף אחד, לא נותן מה שאנחנו נותנים כאן. יש איזה מרכז שנותן ארוחת שבת, אבל זה בחמגשיות, לקחת וללכת. אין אווירת שבת".
אני משדל את המתנדב לספר לי סיפורים מעניינים שהוא זוכר מהפעילות שהם עושים...
"תראה, טובי בניה של העדה החרדית היו כאן. יש מתנדבים שזוכרים את התקופה שהרב עובדיה היה כאן. בשבת לא משנה מי אתה וכמה יש לך בחשבון הבנק – אתה צריך סעודת שבת טובה. עשינו כאן שבתות 'שלום זכר', קידושים, שמחות ובריתות".
תן לי איזה סיפור שאתה זוכר במיוחד? אני מבקש מהמתנדב שמתחיל לחשוד מה המטרה שלי...
"היה לנו חתן שהגיע לכאן שבת לפני החתונה שלו, מה שנקרא, 'שבת אופרוף'", נזכר המתנדב, "ביום רביעי הוא לא הרגיש טוב, הובהל לכאן במהירות ועשו לו ניתוח אפנדיציט. איזו חגיגה עשינו לו כאן. זו היתה חגיגה גדולה", נראה שמתנדב חוזר אל הרגעים המרגשים.
"רק השבת הזאת עלינו להביא למשפחה שנפרדו מיקרים שנפטר חצי שעה לפני שבת, חדר שיוכלו לשהות בו. המתנדבים עוזרים להם מעבר לאוכל עם כל ההלכות ושאר דברים שהם היו צריכים".
גם ערבים לוקחים
רגע לפני שהמתנדב תופס בשביל מה אני מדבר איתו, אני עובר לשוחח עם מתנדב אחר שנמצא במקום.
אתם נותנים כאן עוד דברים חוץ מאוכל? אני תוהה.
"הדאגה היא לא רק להביא אוכל אלא לעלות למיון ולראות מי צריך מה", עונה המתנדב בנחת, "לדוגמה, אם אבא הגיע עם ילד מלא דם והתלכלכה לו החולצה, אנחנו מביאים לו בגדים להחלפה. אנחנו מאורגנים כאן ברמה גבוהה".
איפה מכינים את כל האוכל שאתם מביאים כאן?
"יש מטבח ייעודי בשכונת עזרת תורה בירושלים ומשם אנחנו משנעים הכל לכאן. המטבח נפתח ביום רביעי בבוקר ומשם הכל נעשה ביד רמה. מדובר במקום מבריק, מצוחצח. כל המתנדבים נותנים יד. אחד התפקיד שלו זה לחתוך את הדג, השני מכין את הסלטים, וכן הלאה".
ואיך יודעים כמה מנות להכין?
"שאלה מצוינת", מחמיא המתנדב, "יש הערכות שאנחנו למדים משנה לשנה. בחורף או קיץ, אנחנו די יודעים סדרי גודל. תדע לך שבשנתיים האחרונות אנחנו במגמת עליה. תמיד יש 'ספר' בכל דבר ואם יש עומס – אנחנו עושים מינון מחדש באוכל, בצורה כזאת שאנשים לא ירגישו חוסרים".
תן במספרים, כמה עוברים כאן מדי שבת?
"אנחנו יכולים להגיע לפיק מטורף, מדובר בסדר גודל של מאות אנשים פלוס עוד כמה עשרות מנות ארוזות שאנשים לוקחים לחדרים. תכפיל את זה בשלוש סעודות ותבין לבד כמה אוכל צריך להכין מראש".
ומדוע בהדסה לא חשבו לעשות את מה שאתם עושים בעצמם?
"שמע... קשה לתפעל דבר כזה", עונה המתנדב לאחר רגע של שתיקה, "היום כולם יודעים שהם יכולים לבוא בשבת ולקבל כל מה שהם צריכים - זה רק כאן בעין כרם, אפילו בפסח, אבל זה לא שהם עוזרים לנו עם זה יותר מדי. אנחנו מקבלים מהם את המקום ושירותי ניקיון. חוץ מזה את הכל – עושים המתנדבים היקרים".
כמה עולה כזאת שבת?
"הערכה גסה", עונה המתנדב, "עשרות אלפי שקלים".
ומי מממן את זה?
"אח, ניסים. ניסים", המתנדב מרים עיניים לשמיים. "כל שבת והנס שלה. מה שכן, יש תורמים ייעודיים, כמו אדם שתורם את העלות של דג הסלומון. רק זה עולה כמעט שלושת אלפים שקלים. יש יהודי אחר שלוקח על עצמו מימון של חמישים אחוזים על הלחמניות וכן הלאה".
ומדוע אין שם לארגון?
"מדובר ביהודי צדיק, חסיד ופרוש. כל מקום שנותן איזה שלוק פטל עושה כבר מודעות, 'התשתתפו', 'חייגו', אבל הוא לא רוצה שידעו מי הוא. הוא אמר פעם שאם יהודי שנתקע פעם כאן ולא תרם לו – שלא יצטרך לעבור לצד השני ברחוב אם הוא פוגש בו רק בגלל שעזרנו לו. הוא נותן את כל זה מלב מלא וזה סוד ההצלחה שלו. אין כאן חשבון בנק מסודר ואף לא סליקה בנדרים פלוס, רק מי שמגיע לאחד המתנדבים – אז מביאים לו כרטיס ליצירת קשר עם המנהל של כל המיזם האדיר הזה".
תן לי איזה סיפור מעניין שהיה כאן שלא תשכח?
"כל שבת זה מעניין. חווינו כאן שמחות ואסונות", עונה המתנדב ונראה שקשה לו לבחור את הסיפור הכי גדול שהוא חווה, לבסוף הוא נזכר: "היה כאן ילד שבסוף הסעודה שאל 'איפה הכלה?'. הוא הרגיש שהיה מאוד שמח, והיה בטוח שאנחנו בעיצומו של 'שבע ברכות'.
"תראה, ליווינו כאן אנשים בתקופות אשפוז ארוכות. ממצב שמאושפזים ללא הכרה עד שהם הולכים על הרגליים. משמח לראות את זה".
יצא לכם לתת אוכל לערבים?
"בטח", עונה המתנדב מיד, "היו כאן כולם: מד"א, חיילים, רופאים שלא הולכים לחדר אוכל שלהם – אלא באים דווקא אלינו. כולם מקבלים בעין יפה. לא פעם מגיע לכאן מטפל פיליפיני שמטפל באדם מבוגר ומתיישב לאכול אתו ביחד".
לסיום, מספר לי המתנדב על מה שנקרא מבחינתו 'גולת הכותרת' של מה שהם עושים כאן, "אין כמו שמחת תורה בהדסה. זה משהו שהוא בל יתואר. כל שנה יש כאן ניסים עצומים. כל מי שרוקד בהקפות – יוצא מהחולי שלו. השמחה עצומה".
"מישהו סיפר לי שהוא רקד בהקפות ולמחרת קרוב משפחה שלו שהיה בטיפול נמרץ – התעורר. אני מתקשה להסביר לך בשיחה קצרה שלנו מה זה 'שבת בהדסה'", חותם המתנדב וממהר להכין לעוד יהודי שזה עתה נכנס לחדר האוכל – מנה משובחת לענג בה את השבת.
ביקשנו לשוחח עם יוזם הרעיון אך הוא ביקש שלא להתראיין. "אנחנו מעדיפים לעבוד ולעשות את מה שצריך מאשר לפרסם ולהתפרסם", נאמר לנו ואנו מכבדים עד כמה שניתן ומפרסמים בלי שמות הצדיקים המעורבים אלא רק מבחינת "מצווה לפרסם עושי מצווה".
אשריכם שנתפסתם על עשית מצווה. שניפגש כולנו בבשורות טובות – תמיד.
- לפניות לכתב: ari@kikar.co.il