אתה כבר לא חסר, חבר

היתה זאת דוקא חברת כנסת אלמונית ממפלגת העבודה, עינת וילף או משהו כזה, שהחליטה לנקוט בצעד אמיץ, ולחדור לתודעת הציבור דוקא על גבו השפוף של ראש הממשלה המנוח.

על קיר חדרה של סיעת העבודה בכנסת, מאחורי כסאו המתנדנד, תרתי משמע, של יו"ר המפלגה, תלוי זה שנים ציור צבעוני ענק מימדים של איש השלום. איש לא היה מתעניין בכך יתר על המידה, במיוחד לאור מצבה העגום של המפלגה, אילולי הצעתה המפתה ושובת הלב של הח"כית, אשר בקשה לאחרונה להסיר את התמונה הנוסטלגית ולהעבירה אל פינת החדר. לא פחות. "אני מבקשת להציב בראש החדר את תמונתו של בן גוריון, כיאה למי שמסמל תקומה, ולא את תמונת האיש שמסמל פספוס והחמצה", אמרה הח"כית היצירתית באוזני העיתונאים ההמומים. "הגיעה העת שנפסיק להתרפק על מה שהיה יכול להיות, ונפסיק לטפח את רבין כסמל של כל התקוות שנגוזו". אתם הבנתם את זה?

אבל אם חשבתם לרגע שרק התמונה היא זו שמפריעה לגברת הנכבדה, צר לה לאכזב אתכם. מצידה, אפשר גם לבטל את עצרת הזכרון הנערכת בכיכר רבין. "אין זה בהכרח דבר רע או סמל עצוב", אמרה הח"כית הסוררת, וגררה בעקבותיה נחשול של גינויים חריפים ובלתי מידתיים, שנראו כלקוחים מהלקסיקון המצוי במרתפי עיתון ליטאי ידוע; "רעיון מביש שמעורר שאט נפש וחלחלה".

אך דא עקא, שבשונה מחברי מפלגת העבודה, דבריה של אותה ח"כית אלמונית, לא כל כך צרמו לאוזני הישראלי הממוצע. לדידו, החבר כבר לא כל כך חסר. ככל שחולפים השנים, הולך ומתעמעם הזכרון הלאומי, ורבין הופך יותר ויותר לשם נפוץ של רחובות וכיכרות. עצרות הזכרון המתוקשרות הולכות ומתרוקנות מאדם, כמו גם הנאומים לזכרו שמזמן התרוקנו מתוכן, ופתאום הקריאות המבישות לשחרורו של הרוצח השפל מתפרסמות בפומבי, כאילו שלא היה זה אחד האירועים הטראומתיים שהתחוללו בחיי המדינה הצעירה.

והנה, כאילו כדי לאשש את הדברים, נערך השבוע סקר באחד מאתרי התקשורת המקוונת, בנסיון נואש לברר אחת ולתמיד, מהי מורשת רבין. איש צבא מהולל, חשדות לשחיתות ודולרים או חתן פרס נובל לשלום. מה השאיר אחריו האיש שמורשתו נלמדת בבתי הספר הממלכתיים?

בשעות הראשונות מאז עלה הסקר לאויר העולם, התנהל הכל למישרין. אך כשחלפו שעות אחדות, החלה להתבהר התמונה העגומה, לפיה כרבע מכלל המצביעים סבור כי המורשת העיקרית שהותיר אחריו ראש הממשלה הפעלתן, אינה השלום עם ירדן או הסכם אוסלו, אלא היא דוקא ויסקי וסיגריות...

אז מי אמר שמורשתו של רבין אינה מיושמת? דוקא בני הנוער בציבור הכללי, הם אלו שמשתדלים לקיימה בהידור קפדני וחסר פשרות, משל היו לקבוצת אברכים המתגודדת מסביב לנקודה עלומה באתרוג, ערב חג הסוכות. נערים השותים לשוכרה ומעשנים את עצמם לדעת, עושים זאת בעצם בשמה של מורשת רבין. אכן נודע הדבר.

בין מורשת למורשת

אולם ראו זה פלא. רגע לפני שהתוצאות המביכות ימוטטו באופן סופי את דמותו של האיש ופועלו, חל מהפך דרמטי בסקר, בצורה שהזכירה את הבדיחה הידועה על המתים שקמים מקבריהם כדי להצביע בבחירות. המספרים קפצו באופן לא הגיוני בעליל והטו את התוצאה למסקנה המתבקשת מבחינתם של עורכי הסקר. אל דאגה, מורשתו של רבין היא השלום עם ירדן. הכל בסדר.

לא נעים, אבל דווקא בשבוע שבו ניסו כולם לברר מהי מורשתו של רבין ולהיכן היא נעלמה, נזכרנו אנו במורשת אחרת, אותה הותירו אחריהם, להבדיל, גדולי התורה וראשי הישיבות אשר יום פטירתם חל בסמוך ליום אידם של אנשי השמאל הישראלי. כמעט מאליה צפה ועלתה במחשבה האמירה העתיקה, "ראו מה בין בני לבן חמי" (עי´ רש"י בראשית כט, לב). אכן, ראו מה בין מורשת ערטילאית וחסרת משמעות, לבין מורשת עמוקה ושורשית המחוברת אל חיי הנצח.

אין יהודי ירא וחרד שלא שמע על ענקי הרוח לדורותיהם, גדולי הדור, אשר הותירו חותם בל ימחה על עולם התורה והישיבות. איש אינו מטיל ספק לגבי מורשתם. עמלם הבלתי נתפס בתורה במשך שנים רבות, כמו גם שקידתם המופלאה והתמדתם המעוררת השתאות, אינם מותירים מקום לפקפוק. זוהי מורשת שאינה מושתתת על נרות זכרון והצהרות חסרות פשר. לא תמצאו בה דירות פאר, חשבונות דולרים, או מכוניות שרד. הנאות העולם הזה ותענוגיו, מעולם לא היו ברשימת הקניות שלהם. אלא זו מורשת של המשכיות, של חינוך טהור והשקפה צרופה, בד בבד עם אחיזה איתנה בשרשרת הדורות המכריזה בגאון, "כי לא תשכח התורה מפי זרעו".

דוקא בימים אלו, שבהם צצים כל מיני מקטרגים מבית ומחוץ, כנגד החינוך החרדי והאברכים השוקדים באוהלה של תורה, חשוב מאוד שנזקוף את קומתנו ונתגאה במורשת המפוארת שהותירו לנו גדולי ישראל בכל הדורות. את מורשתם הם מתווים לנו עוד בחייהם, בהיותם משמשים עבורנו כסמל ודוגמא, בהשקפה, בהנהגה ובהלכה. הם עמודי האש, המהלכים לפני המחנה ומקרינים מהודם עלינו להעמידנו בקרן אורה. לאורם אנו צועדים ובדרכם אנו מחנכים את ילדינו.

זוכרים את הצעתה המעניינת של הח"כית האלמונית מהעבודה? אם אתם ממש סקרנים לדעת, יו"ר המפלגה הגיב בביטול אופייני להצעה המקורית, והודיע שאין בכוונתו להחליף את התמונה המתנוססת מעל כסאו. התמונה של בן גוריון, תישאר, לדאבון הלב, בפינה, במקום הרבה פחות בולט. מה לעשות, כנראה שגם כבוד היו"ר מבין, שאין הבדל גדול בין השניים. את המורשת של שניהם, ממילא איש כבר אינו מכיר.

(המאמר פורסם בשבועון "יום ליום")