"תגידו, השתגעתם? אני 'שונא חרדים'?!" - כך נפתח פוסט של העיתונאי יהודה שלזינגר, הכתב הפוליטי של 'ישראל' היום, בעקבות ביקורת מרומזת שהעביר על חוסר השירות הצבאי של החרדים.
"צודקים החרדים", כתב שלזינגר בציוץ שחולל סערה, "קיצוצים למען המלחמה צריכים לעשות כולם אבל, וזה אבל גדול, הסיפור הוא לא התקציב אלא הפצע הישראלי שלא נותן מנוח. אמא של בחור ישיבה ישנה בלילה, בניגוד לאמא של חייל קרבי בעזה.
"בחור ישיבה ימית עצמו באוהלה של תורה, אבל לא ימות בקרב. לשקדן הכי גדול בישיבה יש שירותים ומזגן, בעוד חייל בצנחנים עושה את צרכיו בסיר בג'בליה. אברך שמוציא את ילדיו מהגן לא דומה לחייל מילואים, שלא ראה את ילדיו שבועות ארוכים".
הציוץ חולל סערה ותגובות רבות, ועכשיו, שלזינגר יוצא בפוסט הבהרה טעון. "שנים אני כותב, מדבר, נלחם על שיוויון לחרדים ונגד גילויי שנאה ריקים נגד חרדים", כתב, הייתי שם נגד אלימות המשטרתית בהפגנות החרדים עוד הרבה לפני שהיו מצלמות, בהשמצת 'טיסת השבת', בזוהמה שהוטחה בחרדים בקורונה, בהוקעת ה'מריצות', 'פרזיטים', 'טפילים', בתיקון עוולות שנעשו למשפחתה של אסתי ויינשטיין והרב הריסון והילדים החרדים שלא נתנו להם להיכנס לגינת המשחקים רק כי הם חרדים.
"בכתבות המגזין הגדולות על עבודת הקודש של ישעיהו הבר, בנצי אירווינג ולופוליאנסקי. גאה מאד ביכולת להבין, לספר ולנסות לתווך במהפך הקסום של ש"ס בחברה הישראלית, במפעל הגמ"חים, בחינוך הילדים המופלא. ובהחלט כן, גאה מאד בטור הפרשנות של אתמול.
"התקציב הוא לא הסיפור, הגיוס הוא פצע עצום בחברה הישראלית וכל אדם חרדי יודע את זה. ההבדל בין דם לדם הוא בלתי נסבל, החובה אל מול השחרור לא עולים על הדעת. 50 יום בעזה אינם 50 יום בישיבה. נקודה.
אי אפשר ואין הסבר טוב לשחרור החובה הבסיסית מצה"ל. בני הציונות הדתית לומדים תורה ומשרתים בצה"ל. זה אפשרי.
"נכון, יש זק"א ואיחוד הצלה ומפעל גמילות חסדים מדהים אבל אין שיוויון ויש המון בחורי ישיבות שלא בזק"א, ואחיי החרדים, בואו, אתם מכירים את התמונה הגדולה טוב ממני".
וכך חתם שלזינגר את הפוסט: "ביקורת אינה שנאה, אמירת אמת אינה אנטישמיות, זעקה על הצורך בשינוי אינה דמגוגיה. טוקבקים, מקללים ושאר שטופי שנאה בטוויטר לא מזיזים לי את קצה הזרת. מודה שהפעם זה פגע בי. ועדיין, מה שהיה לא יכול להמשיך להיות".