בחור אחד נכנס פעם לחנות כובעים וראה כובע של לורד אנגלי, הכובע מצא חן בעיניו, כמו גם הרעיון, הוא החליט שהיום הוא לורד אנגלי, ורכש את הכובע, הוא יצא לרחוב ואחרי כמה דקות פוגש אותו חבר ואומר לו "אתה נראה היום ממש כמו לורד אנגלי" מחייך הבחור באושר ואומר לו "כן, זה בזכות הכובע שלי" והחבר מסתכל בתמיהה ושואל איזה כובע? הבחור ממשש את ראשו להוריד את הכובע ומגלה שהוא בכלל שכח את הכובע בחנות הכובעים...
בפרשתנו פרשת "בהר" אנחנו קוראים על מצוות השמיטה "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת להשם" ובהמשך מפרטת התורה את דיני המצווה "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"
אם נתבונן נראה שמשום מה התורה מתחילה לדבר דבר ראשון על שנת השמיטה, שנת המנוחה, ורק אחר כך מזכירה את ששת שנות העבודה ולכאורה הרי היה צריך להיות הפוך קודם עובדים שש שנים ואז בשנה השביעית נחים?
מוסבר, ששנת השמיטה היא לא רק שנה של מנוחה בגשמיות, באותה שנה מתאספים החקלאים בבתי הכנסת ולומדים תורה ביחד ובאהבת רעים וכך הם צוברים כוחות ומתמלאים בחיות מחודשת, חיות שתחזיק אותם לששת השנים הבאות והתורה מלמדת אותנו שמציאותו האמיתית של היהודי היא דווקא איך שהוא בשנה השביעית, אמנם שש שנים עובדים אבל אנחנו צריכים לזכור שהשנה השביעית שהיא השנה של הקדושה והרוחניות היא השנה שבה יהודי מתחבר לעצמו ולנשמתו, ולכן גם בשש השנים שעובד את האדמה יתנהג בקדושה ובטהרה וכשייסתכלו עליו יראו יהודי של שמיטה, יהודי של קדושה.
כך גם בימי השבוע השבת היא התכלית והשלימות של ימי השבוע, אמנם כל ימי השבוע יהודי מתעסק בענייני החולין, בכל זאת אמורים לראות עליו שהוא יהודי של שבת גם כשהוא לא לובש את כובע השבת שלו.
יהי רצון שנשכיל להיות יהודים של שבת בכל מעשינו ונזכה בקרוב ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים בגאולה שלימה בקרוב ממש.