כל הטוב הזה קרה ממש על שפת הים..
נסיט את מבטינו שניה אחת הצידה, איפה שעמדו הנשים בצד ממש בקצה השפה, אותן נשים ששרו את שירת הים - שירה של גאולה. טוב זה שבזכות נשים ישבנו בשולחן הסדר והגענו עד לשביעי של פסח כבר ידוע. אבל מה היתה אותה עוצמה של אותה השירה? לא בגלל שזו שירת נשים בסולמות, בצבע או בגוון הקול. אלא במהות השירה עצמה - אישה ששרה היא שמחה. העצב, המרירות והכאב הכל מתאחד לקול אחד הבוקע מגרונה ומוציא ממנה מנגינה אישית משלה - מנגינה של בקשה, תפילה, ייחול. זו עצמת שירת הים שהחלה ממקום עמוק של תובנה עמוקה שנמצאת רק אצל האישה, הישר אל תוך הים - ביבשה כשגלי הים ניצבים מימינם ומשמאלם כחומה.
אמנם אין כאן חידוש גדול בכל הנוגע לבינתה היתרה של האישה, כוחה ועוצמתה, הבונה מחד וההורסת מאידך, אלו הן תכונותיה המובהקות של האישה. מה שהיה יוצא דופן במופע החד פעמי והמרהיב הזה של קריעת ים סוף, מעבר לכל המתחח והדרמה, ההתפתחויות המפתיעות, היה נתון פשוט ומעניין "ראתה שפחה על הים - מה שלא ראה יחזקאל בן בוז'י" - שוב אלמנט שימת הלב החוזר על עצמו כל פעם מחדש, הראיה, שימת הלב לפרטים הקטנים, מה שלא ראה הגדול בנבואה, זה שהיה בעל כח בבחינת 'ההסתכלות' במראות המרכבה, מדובר כאן בראיה עמוקה ובלתי נתפסת. והנה דווקא האישה בדגש על 'השפחה' - הדרגה כביכול הפחותה ביותר ראתה מה שלא ראו גדולים ורואים ממנה.
אז כמובן שיש סיבות רבות ונשגבות מדוע בגינם נבקע הים והפך לסמל הגאולה, אך לא ניתן להתעלם משירת הנשים הפשוטה - שירה של תפילה, באמונה, בתמימות של מה שראתה שפחה. האמונה הפשוטה הזו שיכולה לשנות הכל בכוחה הניצחי - כוחה של תפילה מתוך שירה והודיה - הנובעת מאמונה מוחלטת בנס הגאולה. השילוב של כל הקושי, כולל התכונות השליליות שבתוכה הופך להיות לקול אחד חד כאשר הוא בא לידי ביטוי בשירה - לשירה האישית והפנימית של האישה יש כח לרכך גם את הקושי הגדול ביותר ולחולל את הבלתי יאומן - לקרוע באופן מוחלט את הים.
הנס הגדול התרחש לפני אלפי שנים - אך הנס הגדול שלך מתרחש בדיוק ברגעים אלו, פשוט תתחילי לשיר - זה יגיע..
]]>