"אני כועס עליכם": מכתב מילד להוריו הגרושים

אני כועס על דודה חנה שאמרה כל הזמן לאמא: "תעזבי אותו וזהו". אני כועס על סבתא שאמרה לאבא: "היא לא שווה, היא רדודה". אני כועס על השכנה שאמרה: "מה זה הצעקות שם? מה קורה שם במשפחה הזאת?" אני כועס על עצמי שלפעמים אבא ואמא התווכחו בגללי.

אני כועס על הרבה שלי שאומר לי: "למה אתה משתולל כמו ילד קטן?" אני כועס על היועץ החינוכי ששואל אותי שאלות מעצבנות, כמו: "מה קורה בבית? איך אתה מרגיש?"

אני שונא להיות עם אמא לבד בבית. אני משתולל והיא בוכה ומתעצבנת ואני כועס על כולם.

אני שונא ללכת לבקר את אבא, כאילו הוא איזה דוד מאמריקה. הוא מנסה להיות נחמד. אבל זה יותר מעצבן אותי. אני רוצה אבא נורמלי!

אני שונא שיוסי שואל אותי: "למה אבא שלך לא בבית?" ויצחק האינטליגנט שואל: "אתם עדיין גרים באותו בית?" אני שונא שהחברים מתלחשים מאחורי הגב.

אני כועס על העולם שלא מבין אותי. לפני חודש אבא של יונתן נפטר. כל החברים היו עצובים והלכו לנחם אותו. הרבה אמר שצריך להיות רגישים אתו והסביר מה להגיד לו ומה לא לומר. כשהוא חזר הוא הפך להיות 'מלך'. כולם מתחשבים בו ומקרקרים סביבו. הרבה מרחם עליו ומתייחס אליו בעדינות. כל החברים מוותרים לו. ורק אני חושב שהוא לא כזה מסכן. אז מה אם אין לו אבא?! גם לי אין אבא ואף אחד לא מרחם עליי. אף אחד לא מביא לי מתנות. ואף אחד לא דואג לקחת אותי לבית הכנסת בשבת. אף אחד לא מפנק אותי ואף אחד לא בוחן אותי בשבת על מה שלמדתי. מה זה עוזר לי שאני פוגש לפעמים את אבא?! אני כמו יתום, אבל אף אחד לא חושב שצריך להיזהר לא להעליב אותי. אף אחד לא מרחם עליי. אני צריך להתבייש כל היום ואני מפחד כל הזמן שידעו שההורים שלי גרושים.

אני מפחד. כל הזמן מפחד. כשאני שומע קולות בלילה, אני נצמד חזק לקיר. אני רוצה לצעוק "אבא" ואז אני נזכר שהוא לא בבית. אני יודע שגם אמא מפחדת, אז אין לי למה לקרוא לה. אני מכסה חזק את הראש ומתפלל להשם שהרעש יעבור. אני מפחד שכל הבית יישבר לנו לאט, לאט ולא יהיה מי שיתקן אותו. אני מפחד שיום אחד ייגמר לנו הכסף. אני מפחד שיום אחד אמא גם תברח מהבית כי כבר לא יהיה לה כח.

מאז שהתגרשתם אני נכשל בכל דבר. אני נכשל בלימודים. אני לא מצליח להתרכז בשיעורים. אני לא מסתדר בחברה. אני לא מצליח לשחק. הפכתי להיות הילד הכי טיפש וכושל בכיתה.

אני כועס עליכם כי אני יודע שיכלתם לחיות ביחד. פעם, פעם כשהייתי ממש קטן, אני זוכר שאמא אמרה לי בחיוך: "בא נארגן לאבא הפתעה, יש לו יום הולדת". וניפחנו יחד בלונים ועזרתי לאמא לצפות את העוגה בקצפת. ואתה נכנסת הביתה וחייכת חיוך גדול ומופתע. ואמרת לאמא: "איך הספקת? עבדת היום עד מאוחר". ואמא חייכה ואמרה: "כשמישהו חשוב לנו אנחנו נצליח לעשות בשבילו הכל". אמא? אני לא מספיק חשוב לך? לא יכולת להתאמץ בשבילי?! אני יודע שיכלת.

אבא, גם אתה יכולת. אני נזכר בעוד סיפור מהימים הטובים: פעם אמא יצאה מהבית. לפני שהיא חזרה אמרת: "בוא, חמוד, עכשיו מארגנים לאמא הפתעה. מארגנים יפה את כל הבית, כי כשהיא תחזור היא תהיה עייפה ומאד תשמח לגלות בית נקי ומאורגן". הדלקת מוזיקה ויחד סידרנו את כל הבית במהירות. כשאמא חזרה היא כל כך שמחה. ושמחנו שהצלחנו לשמח איתה.

אבל כל זה היה רק בימים האלה. זהו! זה כבר לא יקרה. לעולם לא יהיו לי רגעים משפחתיים משמחים.

למה? למה עשיתם לי את זה? למה לא חשבתם עליי? האם עכשיו יותר טוב לכם? יותר קל לכם?? שכחתם שהשארתם בבית ילד? הוא שייך לשניכם. אתם לא יכולים להשאיר אותו ככה בין שני בתים!

•

הערה חשובה: מטרת הכתבה היא לא לייעץ על 'נישואים בכל מחיר'. לעיתים הנזק של השארת זוגיות מפורקת גוברת על הנזק של גרושים, בכך שמגבירה את הקושי של הילד לחיות ב'סיר לחץ'. מעבר לכך, הילד לא חווה דוגמא לזוגיות בריאה. הכתבה מדברת על זוגות שיכולים להתעלות מעל המשברים ובעזרת ייעוץ והכוונה יכולים לחיות בשלום ובשמחה. לזוגות כאלה חשוב לעורר במכלול השיקולים את הקושי והצער של הילדים בפרוק הבית.

ולסביבה היקרה: אם אתם נתקלים בילד כזה, תרעיפו עליו חום ותמיכה. גלו התחשבות והבנה. זה לא פשוט להיות ילד להורים גרושים.

רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.