מכתב כואב ומלא תובנות מבחורה בשידוכים:
אני יושבת מול החלון, מביטה אל הלילה השקט, אבל בפנים הסערה משתוללת. רגשות מתערבלים בי—בלבול, אכזבה, ואולי גם צביטה קטנה של כאב. אני אמורה לזרוח מאושר, הרי חברתי הטובה התארסה. צלצלתי אליה, בירכתי אותה מכל הלב, והיא נשמעה כל כך מאושרת, מבעד לקולה יכולתי כמעט לראות את עיניה נוצצות. ואני באמת שמחה בשבילה, באמת. אז למה אני מרגישה את הכדור המעיק הזה בבטן?
השידוך שלה היה מהיר ומדויק. ההצעה הראשונה כמעט, והכול זרם חלק. "תדעי לך," אמרו לי לא פעם, "כשזה זה, זה פשוט קורה." אז למה אצלי זה לא קורה? למה אצלי זה תמיד מרגיש כמו שדה מוקשים של ניסיונות ותסכולים? למה אחרי כל פגישה אני חוזרת הביתה עם תחושת החמצה, אכזבה, ואולי אפילו קצת עלבון?
ההצעות שאני מקבלת גורמות לי להרגיש כמו דף קורות חיים שלא התקבל לעבודה. "הוא בחור טוב," אומרים לי בשיחות טלפון חטופות, "לא בדיוק מה שחיפשת, אבל…" אבל מה? אבל בגלל שאמא שלי עברה משברים אני צריכה להתפשר? אבל בגלל שהמשפחה שלי קצת פחות נחשבת במעמד, אני צריכה לקבל בחור שרחוק ממה שאני באמת רוצה לעצמי?
לפני כמה ימים הגיעה הצעה שהכאיבה לי במיוחד. בחור נחמד, אבל הרמה הרוחנית שלו רחוקה ממני שנות אור. כשהעזתי לשאול למה חשבו שזה יתאים, ענו לי, "תביני, את לא יכולה להיות בררנית, עם הרקע שלך את צריכה להיות ריאלית."
בררנית. ריאלית. מילים שמנפצות חלומות.
אני סוגרת את עיניי ולוקחת נשימה עמוקה. אני יודעת ששידוכים זה לא סחר-מכר, אבל לפעמים זה מרגיש ככה. אני שומעת עליי דיבורים, על המשפחה שלי, על הרקע שלי, כאילו אני מוצר שיש עליו תווית מחיר עם הנחה. ואני? אני לא תווית. אני לא מספר. אני בת אדם עם חלומות, עם ערכים, עם לב שפועם ומקווה ואוהב.
ולאט לאט כשנגמר לי הכוח לכאוב, אני מבינה—השידוכים הם לא מראה של מה שאני, אלא של איך שאנשים בוחרים להסתכל עליי. אם אבחר לראות את עצמי דרך העיניים של אחרים, תמיד אהיה קטנה יותר, פחותה יותר. אבל אם אבחר להביט פנימה, לראות את עצמי באמת—את מי שאני, את מה שאני שווה—אז שום הצעה שלא מתאימה לי לא תוכל לגרוע מערכי.
ואולי גם בצד השני יש מי שצריך לחשוב. מי שמקבל הצעה ולא רואה מעבר למה שנאמר לו בטלפון. מי ששומע משפטים כמו "משפחה קצת פחות נחשבת" או "אמא עברה קשיים" ולא עוצר לשאול—אבל מי היא באמת? איזה לב יש לה, איזה אופי, איזה עולם פנימי היא מביאה איתה?
הרי בסוף, השידוך הנכון הוא לא הנוצץ ביותר, לא המתוקתק ביותר, אלא זה שבו שני לבבות לומדים להכיר באמת. בלי עטיפות, בלי כותרות. פשוט לראות. פשוט להרגיש. פשוט לדעת.
אז אולי בפעם הבאה שאקבל הצעה, אני לא אתן לה להכתיב לי איך אני אמורה להרגיש לגבי עצמי. ואולי גם בצד השני, מישהו יבחר להסתכל דקה פנימה. כי שם, מתחת לכל השמות והתוויות, נמצאת האמת האמיתית של כל אחד ואחת מאיתנו.
יש לכם מה להוסיף בנושא? כתבו בתגובות
הצגת כל התגובות