חמי צעק עלי: "תתבייש לך!" ועזב את שמחת הברית לבני | סיפור מטלטל בלי סוף טוב

קצת על עצמי: מאוד אוהב לאהוב ולחיות לצד אנשים טובים ואוהבים, ולתת מעצמי ממה שיש לי. גם בישיבה בה למדתי, אני זכור לכולם כאיש שלא מסוגל לחיות באווירה עכורה של כעסים וסכסוכים, ולא זכור לי פעם שטיפחתי מצב כזה.

ברוך ה' זכיתי להינשא לשרי, אישה מיוחדת. תמיד אני אומר לה: "לא לאישה כמוך ציפיתי, כי לא ידעתי שיש כזו".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

"פצצת אוויר" | טיל טורפדו: ההמצאה הגאונית שהשפילה את איראן למצולות

יוסי נכטיגל|12.03.26

בתחילת נישואיי, הקשר עם משפחתה של אשתי היה מעולה. ב"ה, נולדה לנו בת שמילאה את כל עולמנו: שולמית המתוקה שלנו. האושר משתי המשפחות היה גדול.

הקשר שלי עם חמי היה נפלא: כאחד שיש לו אמצעים לחיות טוב, הייתי מזמין אותו מדי פעם אליי הבייתה לארוחות ערב, יושבים מדברים ודנים בעניינים שונים, רגעים מלאי אהבה היו בינינו.

עד שקרה דבר שלא האמנתי שיקרה.

הכל החל ברגע שזכינו ברוך ה' לפרי בטן נוסף, אני ורעייתי ידענו שבעז"ה אנו עומדים לחבוק בן. במשפחה של אשתי השמחה הייתה גדולה על הבשורה הטובה, גם חמי התרגש מכך ולא הסתיר את התרגשותו שאם זה יהיה בן, הוא יקרא על שמו.

כידוע שהמנהג הוא לכבד את הסבא מצד האב בסנדקאות ובקריאת השם (למי שנוהגים לקרוא בעודם בחיים) אבל אצל חמי ההתרגשות עדיין הייתה גדולה, והוא הבין שצריך לקרוא על שמו.

בכדי לא ליצור אשליה ואכזבה ביום הברית, החלטתי לומר לו מתוך כבוד ומכוח הקשר הטוב והידידותי עימו, שמנהגנו לקרוא על שם הסבא מצד האבא.

מאז, חמי התנהג אליי בקרירות גדולה, וכשהיינו נפגשים קרירותו הייתה ניכרת.

שיתפתי את שרי ברגשותיי, על כך שאבא שלה לוקח את זה אישי כל כך. אבל כאישה נאמנה היא אמרה לי, שאם זה המנהג אנו עושים כמו המנהג, ואם נתחיל לשנות מנהגים בגלל מי שלא נוח לו, לא נגמור עם זה.

חמי המשיך להראות לי את כעסו, והקפיד להחמיץ לי פנים בכל הזדמנות. אני, שידעתי לכבד אותו לא רק מתוך חובה, אלא מרצון גדול, המשכתי להאיר לו פנים ולנהוג בו בכבוד.

אם חשבתי שחמי יירגע קצת ויתרגל למציאות, טעיתי. ככל שיום לידתה של אשתי היה קרב, ההסלמה במערכת היחסים עלתה שלב.

הגיע יום הברית, את היום הזה לא אשכח לעולם.

הזמנתי את חמי לשולחן הכבוד למקום הראוי לו כסב הנימול, הוא סירב בתוקף ובכעס סמוי אמר לי שהוא לא מעוניין. הוא תפס מקום באחד משולחנות הרזרבה עם חברו משכבר הימים שהביא עימו לברית.

רגע הברית הגיע ובלב גדוש ברגש אמרתי: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהילים נא יט) רק בהמשך הבנתי למה התרגשתי כל כך.

הברית עברה בהצלחה ללא תקלות ב"ה.

ואז זה קרה...

ניגשתי לחמי שוב והצעתי לו מתוך כבוד לשבת במקום הראוי לו, שולחן הכבוד. לפתע, הוא קם בכעס גדול וצעק: "תתבייש לך!", ויצא מהאולם.

שקט השתרר באולם.

צעקתו תפסה את תשומת הלב של כל הנוכחים, יצאתי לכיוונו ואחריי יצאו בני ביתו להרגיעו. גם שם בחוץ בעודי עם הטלית, ספגתי ממנו ביזיונות אל מול העוברים ושבים שעצרו מלכת בבהלה.

הרגשתי רע.

כמה דקות עברו, וחמותי קמה ויצאה אחריו.

חיפשתי את הבור הקרוב, אליו אשמח ליפול בכדי לא להיות באווירה הקשה הזו. לא האמנתי ש'לי' זה יקרה ועוד עם חמי, שראיתי בו כאחד מהקרובים בחיי מאז נישואיי, ועוד בשמחה הגדולה של הברית לבן שלי.

בכדי לא להרוס את השמחה אליה ציפיתי כל כך, שידרתי עסקים כרגיל. ידעתי כמה כבוד אני רוחש לחמי מאז שפגשתי אותו, כמה אני עושה זאת רק על עצם היותו אביה של אשתי המיוחדת אותה הוא גידל במסירות. הרגשתי נקי אבל עדיין היה לא קל.

מאז שמתי לב שהסיפור רק הולך ומתעצם מבחינת המשפחה אל אשתי. חלק מדברים עימה, חלק פחות, חלק חוששים. וחמותי? לא מגיעה, לא שולחת כלום לבתה היולדת שכל כך צריכה את אמא שלה לצידה עכשיו.

חודשיים אחרי

ערב כיפור הגיע, ראיתי בזה הזדמנות. אחרי התייעצות עם מי שמכיר אותו היטב, הציעו לי שלא ללכת לביתו בכדי לא להעצים את המצב, אז התקשרתי אליו:

לא היה מענה.

ניסיתי שוב לתפוס אותו, אבל הוא לא ענה לי.

לצערי הרב המצב כיום הוא, שבכדי שאשתי תוכל להיפגש עם אחיותיה היא קובעת איתם בגינה סמוכה ומבלי ידיעת ההורים, והקשר של אשתי וחמותי הוא ענייני בלבד. חמותי לא מגיעה אלינו, ומאז לא רואה את ילדינו.

שולמית, בתי הבכורה, תמיד שואלת על סבתא, למה לא הולכים לסבתא, למה סבתא לא באה אלינו. מחסנית התירוצים כבר התרוקנה לנו.

ואז הגיעה עוד הזדמנות...

זה היה יום האירוסין של גיסי, אח של אשתי. הקשר שלי עימו חזק מאוד, והוא התקשר לומר לי שהוא מבין מה אני עובר אבל הוא מאוד ישמח לראות אותנו. עבורי זו הייתה הזדמנות ללכת, להפסיק את המסע המדמם הזה, ולהחזיר את אשתי לחיק משפחתה.

אלא שאז הגיע הטלפון ההוא, כמו שזה נאמר ע"י אחד מבני המשפחה: הוא לא רוצה לראות אותך יותר וגם לא באירוסין, הוא ביקש שלא תגיע.

לכבודה של רעייתי הגענו לאירוסין והמתנו מחוץ לאולם. החתן יצא החוצה לראות אותנו, ישבנו קצת, שמחנו וגם דמענו יחד. עבור אשתי זה היה חשוב מאוד. רציתי להיכנס לומר לו מזל טוב, זו הייתה עוד הזדמנות עבורי, אשתי חששה שזה ישבית את השמחה, וכיבדתי אותה.

לא מזמן חמי פגש אותי באקראיות מוחלטת ברשות הרבים, כשאני יחד עם משפחתי: הוא המשיך ללכת והתעלם לחלוטין. משפחתי לקחה את זה קשה במיוחד, הבנתי שהוא הולך רחוק מדי.

אומר את האמת: אם אני הייתי לבד בסיפור הזה, הייתי משאיר את המצב כך, בפרט אחרי שניסיתי ליישב את ההדורים כמה פעמים ומצידו לא הייתה אפשרות כזו.

אני יודע שיש מישהו מכם שקורא את הדברים ואומר: שחרר, עזוב אותו, הבן אדם בעייתי, עשית כבר הכל ואין שום תביעה עליך.

אבל זהו, שלא!

כי כל מה שמעניין אותי כרגע, זו מצבה של אשתי ועבורה אני חייב לעשות דברים שהם נגד הטבע. היא לבינתיים סובלת מהמצב וצריכה את אמא שלה ומשפחתה הקרובה, אוהבים ותומכים, וכואב לי לראות אותה בוכה בשקט ברגעים מסוימים בפרט שאני הסיבה לכך.

מבחינתי חובה עליי למצוא כל דרך ליישב את דעתו של חמי והכל בשביל אשתי הכאובה. אני מרגיש שהמשפט: "אל תהיה צודק, תהיה חכם", נוצר עבור הסיטואציה בה אני נמצא עתה.

אם חמי היה מוכן לשמוע אותי הייתי אומר לו: רק תחשוב על בתך שכל כך סובלת עכשיו, לא בשבילי אלא בשבילה. אל תעניש אותי דרכה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה

מאז המצב הלא פשוט הזה קראו לי דברים טובים: כל הסתימות נפתחו, פתאום הצלחתי להצליח סוף סוף בדברים שנתקעו אצלי. 4 שנים אני מנסה לקנות דירה, מגיע עד לשלב החתימה והכל מתפוצץ. אחרי התקרית בברית, קניתי דירה מוצלחת במחיר מציאה, ובעוד כמה עניינים שונים שלא צלחו, עברתי אותם בס"ד.

אני לא כותב זאת בכדי ליצור בסיפור סיומת טובה, אני כותב זאת כי זה מה שקרה.

רק עכשיו אני מבין למה התרגשתי מהפסוק: "לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה". כשאתה במצב של לב שבור, של חוסר הבנה איך אליו הגעת, דברים טובים בדרך אליך.

אדם שמאבד את הכבוד שלו, מאבד את עצמו.