רגע לפני הוורט - השידוך של אביעד ירד, ומה שעמד מאחורי זה מטלטל את עולמו | סיפור מטלטל

אני בשידוכים כבר מגיל 22, עדיין בישיבה ולומד ברצינות, נמצא על הסטנדר רוב שעות היום, והתורה היא מרכז החיים שלי. אבל בערב, אני יוצא מהישיבה לכמה שעות לעבוד. בגילי המתבגר שהחברים כבר נישאו, הערבים בישיבה קשים לי. מה גם שרציתי לכלכל את עצמי, לא להיות נטל כלכלי על ההורים שלי.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

בעולם השידוכים תמיד החזקתי מעצמי אדם ריאלי. אני לא חי באשליות. אני מבין שזוגיות היא עבודה קשה, ושבסופו של דבר צריך לדעת להתפשר על דברים מסוימים. ידעתי, בלב שלם ונקי, שכמו שאני אצטרך להעלים עין מחסרונות מסוימים של הבחורה שתשב מולי, כך יהיו בנות שיצטרכו להתפשר עליי. וזה היה בסדר מבחינתי. קיבלתי את זה באהבה ובשפיות. אבל תמיד, בכל הצעה, הקפדתי לבדוק את הסגנון, לראות שיודעים במי מדובר, שלא יהיו הפתעות.

3 שעות ליום השיבוש; העו"ד החרדי בפנייה דחופה למפכ"ל - "עצור את האלימות נגד החרדים!"

חיים רוזנבוים|15:21

הקרב על "בריכות שלמה" יצא לדרך: הקפיצה של הח"כ הדתי למים והתגובה הפלסטינית

ישראל שפירא|14:46

ואז הגיעה גילי.

השדכנית התקשרה לאמא שלי ואמרה שיש לה הצעה מצוינת, ממש בסגנון שלי. בחורה איכותית, עדינה, ממשפחה טובה. השם שלה היה גילי.

זה קרה לפני שלושה שבועות.

נפגשנו בלובי של מלון קטן ושקט במרכז העיר. "אולי זה הבשארעט שלי כבר", חשבתי בקול. כשהיא נכנסה, משהו באוויר נרגע. דיברנו על דברים כלליים - על המשפחות, על השאיפות בחיים, על ירושלים שאני כל כך אוהב. חזרתי לישיבה באותו לילה בהרגשה טובה מאוד. הרגשתי שיש פה בסיס נכון ושפה משותפת. הנראות של גילי הייתה בסדר, והמשכתי הלאה.

בפגישה השנייה החלטתי לפתוח את הקלפים בשיא הכנות. לא רציתי למכור לה אשליות או להציג דמות שהיא לא אני. ישבתי מולה, ובקול יציב סיפרתי לה על סדר היום שלי: על הסדרים האינטנסיביים בישיבה, ומצד שני, על השעות בערב בהם אני עובד. סיפרתי לה גם על הקשיים הקטנים בתפילות, המאבקים הפנימיים על הריכוז, דברים שכל בחור בדור שלנו חווה ועובר, אבל בדרך כלל פוחד להודות בהם בקול רם בשידוכים.

גילי ישבה מולי והראתה לי שהכול בסדר גמור. היא חייכה חיוך מרגיע, הנהנה בראשה ונתנה לי תחושה עמוקה שהיא מבינה את הסגנון שלי לחלוטין ושום דבר לא מבהיל אותה. היא שידרה לי קבלה מוחלטת, והבהירה לשדכנית באותו לילה שהיא רוצה להמשיך הלאה בשמחה.

בפגישה השלישית זה ממש התקדם, וברביעית החלומות כבר קיבלו צורה של מציאות. בכל שלב, גילי הראתה שהיא לגמרי בפנים. לא היה שום סימן קטן של היסוס. והיא הגדילה לעשות ודיברה איתי על החיים של אחרי הנישואין, אפילו על סגנון הטיולים בבין הזמנים שהיא רוצה לצאת.

שעה קלה לפני שהיינו אמורים לצאת לפגישה החמישית, השדכנית התקשרה לאמא שלי בטון נרגש במיוחד: "נו, תתכוננו, הבחורה אמרה לי עכשיו שהיא פשוט מתרגשת לקראת הוורט! היא רק אמרה שאצלם נוהגים לקבל את ברכת הרב שלהם, וסוגרים עניין". אמא שלי כבר החלה לדמוע מאושר. ואני? אני הרגשתי שמצאתי את האחת שרואה את הנשמה שלי.

ואז הגיעה התפנית שזעזעה את עולמי.

שעתיים לאחר מכן, הטלפון שלי רטט. עניתי בציפייה לקבל את הכתובת של הפגישה, אבל על הקו הייתה השדכנית. הקול שלה היה שבור, יבש, כמעט מבוהל.

"אביעד...", היא חיפשה מילים, והייתה מאוד מבולבלת. לבסוף אמרה: "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל הם הורידו את זה".

באותו רגע הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף חזק בבטן והוציא לי את כל האוויר. העולם השתתק. "מה? מה קרה פתאום?", גמגמתי, "הרי לפני שעתיים היא אמרה שהיא מתרגשת לוורט ורק שואלת את הרב שלה!". השדכנית מלמלה משהו על כך שהרב אמר להוריד מיד כי זה לא מתאים.

נשברתי לרסיסים. ישבתי שם, מחוץ לישיבה, ובכיתי מתוך תסכול עמוק. הרגשתי פגום. הרגשתי שהכנות שלי הפכה לכלי נשק נגדי, ושהרב שלהם סימן אותי כסוג ב' רק בגלל שאני עובד כמה שעות בערב.

• • •

אבל משהו בסיפור הזה לא הסתדר לי. הניגוד הקיצוני בין ה"מתרגשת לוורט" לבין החיתוך המיידי והקר לא נתן לי מנוח. החלטתי לעשות מעשה, ודרך חבר קרוב שיש לו קשר הדוק לבית של אותו רב מפורסם, ביררתי בכדי להבין מה בדיוק נאמר שם.

כשהתשובה הגיעה, הזעזוע שלי הפך למשהו אחר לגמרי.

התברר שאיש לא דיבר עם הרב. השם שלי מעולם לא עבר את מפתן דלתו, והוא לא שמע על השידוך הזה מימיו. גם הרב בעצמו לא מכיר את המשפחה והם לא מאלו הנועצים עימו. הכול היה מצג שווא. האמת הייתה מורכבת וכואבת הרבה יותר: הם פשוט חיפשו את הדרך להוריד על ידי שהשתמשו במושג הקדוש של 'דעת תורה'.

המחשבה הזו לא מרפה ממני. אני פשוט מסרב להאמין שגילי הייתה מסוגלת לנהל משחק כפול כזה, בטח לא אחרי שהספקנו לדבר בשיא הפתיחות על ענייני החיים שאחרי החתונה והכול כבר היה סגור בינינו. קשה לי לזלזל בה עד כדי כך.

לא מזמן קיבלתי מידע.

מי שהוביל את המהלך הזה הוא אבא שלה – זה הרי לא מקרי שהוא זה שהתנדב ללכת 'לקבל את ברכת הרב'. לפי כל הסימנים, האבא פשוט נכנס לפאניקה של 'מה יגידו', והחליט לקבור את השידוך דרך הסיפור המומצא של 'דעת תורה'.

ועדיין, הלב שלי פגוע ומדמם. לא רק בגלל שהיא לא ממשיכה איתי - אלא יותר בגלל המצג שווא המטורף הזה שנמשך שבועות. "גם אם אבא שלך הפעיל עלייך מכבש לחצים, למה היית צריכה לשדר לי עד הרגע האחרון שהכול מושלם?".

השדכנית לא יכלה לשאת את זה, היא התקשרה שוב לבחורה, ושאלה את השאלות הנוקבות הצריכות להישאל. לצערי, היא לא קיבלה תשובות. לי זה עדיין כואב, הכאב הגדול הוא גם חוסר האכפתיות, הרגשתי שהשתמשו באמת שלי, וזרקו אותי.

עד עכשיו אני שואל: "למה, למה לתת לי הרגשה שהכל סגור כבר, למה לדבר איתי על אחרי החתונה כאילו מה שנשאר זה רק הוורט?", אני לא מצליח להבין את זה.

3 תובנות חרוטות לי על הלב

לבחורה: אל תבני אשליות ואל תיכנעי למצגי שווא

זו התובנה הראשונה, והיא מופנית ישירות לגילי ולכל מי שנמצא/ת במקומ/ה. אם את/ה מחליט/ה ללכת על קשר, ואומר/ת שעה לפני כן שאת "מתרגשת לקראת וורט" – את מחויבת לאמת הזו. להאכיל בחור באשליות ובביטחון מוחלט כשהקרקע מתחתיך רועדת, זו פגיעה חמורה. ואם הוריך לוחצים עליך, יש לך את החובה לפחות לסיים את זה בכנות כבר בהתחלה. להשתמש בשקרים של "דעת תורה" כדי לחפות על פחדנות משפחתית, זה מעשה שמשאיר פצעים עמוקים ומדממים בצד השני.

כנות היא פנינה - גלו אותה רק למי שמסוגל/ת להחזיק אותה

בפגישה השנייה פתחתי את הלב מתוך אמונה תמימה שיושרה בונה חיבור. היום אני מבין שכנות היא כלי קודש יקר. אביעד של היום ימשיך להיות בחור ישר ואמיתי, אבל אני אלמד לגלות את העומק שלי בהדרגה. אני אבדוק קודם האם הבחורה שמולי היא אישיות עצמאית, בוגרת, בעלת עמוד שדרה, או שהיא רק בובה על חוט של תכתיבים חברתיים.

הברכה האמיתית היא להישאר נאמן למי שאתה

כששמעתי ש"הרב פסק" שאני "בעייתי", לרגע אחד רציתי להשתנות, לשקר, להסתיר את זה שאני עובד בערב. אבל היום, כשהאמת התגלתה, אני מבין שזה היה יכול להיות האסון של חיי. הברכה שלי היא להישאר בדיוק מי שאני – בחור ישיבה, שלומד בכל כוחו, אבל גם יודע את היכולות שלו. הבחורה הנכונה שלי, הזיווג האמיתי שנמצא לי משמיים, תהיה בחורה שתראה בשעות העבודה שלי בערב עדות לאופי חזק, ולא עילה לפסילה. היא תבחר בי בגלל מי שאני, והבית שלנו ייבנה על אמת צרופה.

לפעמים הדלתות שנסגרות בפנינו בטריקה אכזרית, הן לא עונש – הן הדרך של החיים להגן עלינו מפני מקומות ואנשים שלא מסוגלים להכיל את מי שאנחנו באמת

• • •

ואתם גולשים יקרים, תודה שהקדשתם זמן לקרוא את הכאב שלי, ברשותכם אני רוצה להעלות כאן שני נושאים לדיון, וממש חשוב לי לשמוע את הזווית שלכם, במיוחד מאלו שמכירים את עולם השידוכים מקרוב:

איפה עובר הגבול בין כיבוד הורים לבין הזוגיות והעתיד שלכם? אם בחורה מרגישה שזה הבחור הנכון עבורה, האם היא צריכה להילחם על האושר שלה מול הבית, או שהכנעה ללחץ של אבא (גם כשהוא מגיע ממקומות של אגו וכבוד חברתי) היא הצעד הנכון? האם הייתם מצפים ממנה לעמוד על שלה, או שזה גדול על בחורה בת 20-22? (או שזה בכלל שאלה הלכתית?)

תרבות ה"מה יגידו" מול המציאות בשטח: למה בחור ישיבה בן 25, שלומד ברצינות רוב היום, נתפס כ"סוג ב'" בגלל שהוא עובד כמה שעות בלילה? מעבר לרצון לא ליפול כנטל כלכלי, יש כאן מציאות פשוטה: רוב בני השנתון שלי כבר התחתנו. קשה מאוד נפשית לבחור בגיל שלי להישאר בשעות הערב בישיבה כשהחברים כבר לא שם והסביבה צעירה ממך בהרבה. היציאה לעבודה היא השפיות שלי, האחריות שלי – אז למה הציבור מעדיף 'חתן ויטרינה' על פני בחור אמיתי שלוקח אחריות על החיים שלו?

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מה אתם הייתם עושים במקומי? ואיך לדעתכם אפשר לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה לפגישה הבאה בלי לאבד את האמון בבני אדם?

אשמח לקרוא את התגובות שלכם.

אביעד