אחים שלי יקרים, נשמות קדושות. כולנו פוגשים לפעמים סיפורים קשים, סיפורים מצמררים על התעללות ועל רוע, כאלו שאדם מן השורה פשוט לא מסוגל לשמוע. כשאנחנו נחשפים לסיפורים האלו, הדם שלנו רותח. אנחנו מיד חורצים משפט ומטיחים באותו אדם את המילים הכי קשות שיש:
"איזו אכזריות נוראה! איזה נרקיסיסט מגעיל! איפה המידות שלו?! איפה היראת שמים שלו?! איך הוא מסוגל להתעלל ככה באחרים, איפה החמלה שבתוך הלב שלו?!".
קל לנו לשפוט. קל לנו לצבוע את העולם בשחור ולבן, לסמן את ה'טובים' ואת ה'רעים' ולזרוק את הרעים לפח האשפה של ההיסטוריה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל פה, דווקא במקום הכי כואב, אני רוצה לעצור אתכם. אני רוצה לתת לכם הסתכלות אחרת לגמרי על אותם אנשים שנראים לכם מבחוץ כרעים, רשעים ואכזרים. אני רוצה לגלות לכם סוד עמוק של הנפש: משהו תמיד מסתתר מאחורי האכזריות הזו. אין בעולם רשעות טהורה ומולדת! אף תינוק לא נולד רשע. יש חיים קשים, יש ילדות מרוסקת ופצועה, והם אלו שהפכו את האדם הזה למי שהוא היום.
לפני שאני ממשיך, אני רוצה לצעוק כאן אזהרה שתהדהד מקצה העולם ועד קצהו: אל תבינו אותי לא נכון! זה לא אומר בשום אופן שאתם צריכים להתקרב לאותם אנשים. זה לא אומר שמותר לכם להיות לצידם, וזה בטח ובטח לא אומר שאתם צריכים לתת להם להתעלל בכם, לפגוע בכם או לרמוס את הנשמה שלכם! חס ושלום! לעולם אל תיתנו לאף אדם לפגוע בכם!
האנשים האלו חייבים – פשוט חייבים – לקחת אחריות מלאה על החיים שלהם! נכון, הילדות הייתה שדה מוקשים, אבל היום הם אנשים מבוגרים והם חייבים ללכת לטפל בעצמם, להציל את הנשמה שלהם ולעצור את מעגל הפגיעה הזה. זה נכון במיוחד אם הם מצליחים, ולו לרגע אחד של פיכחון, לשים לב שהם פוגעים בסובבים אותם ומתעללים בהם. למרות שנעצר ונודע על האמת: על פי רוב, האנשים האלו בכלל לא מסוגלים לשים לב לזה. מנגנוני ההגנה של הנפש שלהם כל כך אטומים וקשוחים, שהם פשוט מעוורים את עיניהם מלראות את הכאב שהם גורמים.
אבל בעומק של עומק הנשמה, מתחת לכל השריונות והקליפות, תמיד מסתתרת לה החמלה. תמיד תדעו שמאחורי הפנים הרעות, המאיימות והקשות האלו, מסתתר בסך הכל ילד מפוחד. ילד קטן שהתעללו בו, אדם שחווה חיים קשים מנשוא, ולכן הוא מתנהג היום איך שהוא מתנהג. וכשאתה מוכן להסתכל על התמונה המלאה הזו – פתאום אתה נושם אחרת את החיים.
היה זה לפני תקופה ארוכה. ישבתי בקליניקה, ונכנס יהודי. שבור, רצוץ, עיניו כבויות ומלאות במתח תמידי. הוא התיישב מולי, הציפורניים שלו נלחצו בכוח אל תוך כפות הידיים, וכך סיפר לי בבכי חנוק:
"מרדכי, אשתי נפרדה ממני. אנחנו עכשיו בעיצומם של תהליכי גירושין קורעי לב. היא טוענת שאני אדם אכזרי, שאני חסר רחמים, שאני נרקיסיסט ושאין לי לב. היא אמרה לי בעיניים קרות שהיא לא יכולה לחיות איתי יותר אפילו דקה אחת. עשרים וחמש שנים של סבל הספיקו לה, היא פשוט לא יכולה יותר לעבור את הגיהנום הזה..."
ישבתי מול אותו אדם. כשאתה מקשיב לו, אתה ישר מזהה את זה. אתה שומע את סגנון הדיבור שלו – סגנון נוקשה, תובעני, מנסה לשלוט בכל מילה ובכל פרט בשיחה. הוא לא נתן לי להשחיל מילה, הוא קבע עובדות בשטח, הוא נראה מבוצר לחלוטין בעמדה שלו.
כלפי חוץ, אולי גם אנחנו היינו שומעים את הסיפור הזה ואומרים: "איזה איש קשה ואכזרי! מגיע לו שאשתו תעזוב אותו! איך אפשר בכלל לחיות עם מפלצת כזו?". קל לנו לחרוץ את דינו בשנייה אחת. לגזור עליו דין גיהנום ולהמשיך הלאה.
אבל אם אתה מוכן לא לעצור במעטפת החיצונית, אם אתה מוכן להיכנס עוד רובד אחד פנימה, אל תוך קודש הקודשים של הנפש אתה מגלה שם עולם שלם של כאבים בלתי נתפסים.
שאלתי אותו בעדינות על הבית שבו הוא גדל, ופתאום השריון הקשוח שלו נסדק. האיש המאיים והכוחני הזה הפך בשנייה אחת לילד קטן, מפוחד ומבוהל. הוא התחיל לתאר לי את הילדות שלו, והלב שלי פשוט נקרע לגזרים.
הוא גדל בבית עם גבולות קשים מדי, חוקי ברזל מטורפים ומצמיתים שבהם אסור היה לטעות אפילו במילימטר. בית שלא היה בו חופש לנשום. על כל דבר קטן – ציון לא מושלם, כוס מים שנשפכה בטעות, או סתם מילה שלא מצאה חן בעיני ההורים הגיעה התפרצות זעמי אימתנית ומענישה.
אבל זה לא עצר שם. זו לא הייתה רק נוקשות חינוכית, זו הייתה התעללות קשה, יומיומית ומזעזעת. התעללות במילים קשות ששרפו לו את הנשמה, השפלות פומביות מול האחים שלו, ואכזריות קרה שגרמה לו להרגיש שהוא היצור הכי עלוב, חסר ערך ואפס עלי אדמות. הוא חי בתוך פחד קבוע. כל יום בבית הזה היה הישרדות בשדה מוקשים, בלי שום טיפה של חמלה, הבנה או גמישות.
כדי לשרוד את הגיהנום הזה, הילד הקטן הזה פיתח מנגנון הגנה מטורף. הנפש שלו צעקה לו בתת-מודע:
"כדי שאף אחד לא יתעלל בך שוב, כדי שאף אחד לא ישלוט בך וישפיל אותך לעולם – אתה חייב להיות זה ששולט בכולם ביד רמה! אתה חייב להכניע את כולם לפני שהם יספיקו להכניע אותך".
את המנגנון החולני וההישרדותי הזה הוא הביא איתו, בלי לשים לב, לתוך הנישואין שלו. 25 שנה הוא ניסה לשלוט באשתו ובילדיו לא מתוך רוע – אלא מתוך פחד פנימי עמוק ומצמית שאם הוא ישחרר את השליטה ולו לרגע, הוא יחזור להיות אותו ילד חסר אונים שעובר התעללות. הוא עטה על עצמו מסיכה של אכזריות, פשוט כי הוא היה בטוח שזו הדרך היחידה שלו להגן על חייו.
מסלול ראשון: השריון האכזרי של הילד המפוחד
התחושות הקשות האלו נולדות בלב כשילד גדל ומרגיש שאין לו על מי להישען בעולם, שאין לו חוף מבטחים. זה קורה לאנשים שגדלו בבית שבו הם הרגישו בודדים לגמרי, בית קר ומנוכר שבו אף פעם אי אפשר לדעת מה יוליד רגע – רגע אחד שקט וברגע השני הכל מתפוצץ. בית שאין בו מילה טובה או חיבוק, או חלילה מקום שהיה בו כאב ופגיעה.
וכשילד חי בתוך כזה גיהנום, בתוך הלב הרך שלו נצרבת אמונה מבהילה, אש פנימית שלוחשת לו בלילות:
"תקשיב לי טוב, בעולם הזה אין רחמים. כולם אינטרסנטים. כולם פה רק כדי לנצל אותך, לרמוס אותך ולהשתמש בך למטרות האנוכיות שלהם. אם לא תהיה זאב – יטרפו אותך".
הילד הקטן הזה גדל, והאמונה הכואבת הזו הופכת למשקפיים שדרכם הוא רואה את כל העולם. כדי לשרוד, הוא מפתח מנגנון הגנה מטורף. הוא אומר לעצמו בתת-מודע, מבלי לשים לב בכלל: אנשים הם נצלנים? בסדר גמור. כדי שאני לא אפגע שוב לעולם – אני פשוט אנצל אותם קודם. אני אהיה זה שפוגע, לא זה שנפגע!
ומכאן, הדרך לתהום קצרה ומזעזעת. בלי שהוא בכלל יקלוט מה עובר עליו, האיש הזה הופך להיות בדיוק מה שפגע בו: הוא מתחיל לנצל, להתאכזר, לזלזל ולפעמים אפילו להתעלל באחרים.
כשאתם פוגשים אדם כזה ברחוב, בקהילה או בעבודה, אתם רואים מפלצת. אתם רואים אדם קר, אכזרי, מניפולטיבי, שרואה רק את עצמו ודורס את כולם. אתם מתרחקים ממנו, אתם שונאים אותו, אתם אומרים לעצמכם: "איזה איש רע ומשחת".
אבל אוי, אחים שלי יקרים, ריבונו של עולם! אם הייתם מורידים לו לרגע את המסיכה, אם הייתם מציצים לתוך הלב השותת שלו, הייתם פורצים בבכי תמרורים. הייתם מגלים שמאחורי השריון הקשוח והאכזרי הזה לא יושב אדם רע – יושב שם אותו ילד קטן, מפוחד ומבוהל עד מוות, שחטף מכות בנפש בילדותו. האכזריות שלו היא לא רוע, היא בסך הכל צרחה אינסופית של הגנה עצמית. הוא פוגע באחרים פשוט כי הוא בטוח שזו הדרך היחידה שלו לא למות.
מסלול שני: מלך בלי כתר – כשהנפש מאבדת את הבלמים
הבלבול העמוק הזה צומח בלב כשילד לא מקבל את האיזון הנכון שכל נשמה צריכה – לדעת איפה הגבול, איפה לעצור. זה קורה לאנשים שגדלו בשני קצוות קיצוניים שמשגעים את הנפש:
או בבית 'מפנק' ומותר מדי שבו הכל היה מותר, בלי שום סדר או משמעת בריאה. בית שלא אמר להם אף פעם 'לא' ובעצם השאיר אותם לבד בלי הדרכה, מה שגורם להם היום לבעוט בכל הכללים, לזלזל בחוקים ולברוח מכל שמץ של אחריות. או בדיוק מהצד השני – בית נוקשה וקשוח מדי, שבו הם חיו תחת פחד תמידי מחוקי ברזל, בלי שום טיפה של חמלה, הבנה או גמישות.
ומה קורה לילד כזה כשהוא גדל והופך לגבר? הנפש שלו, בניסיון נואש להגן על עצמה, מייצרת עיוות נורא ומסוכן. הוא מתחיל להסתובב בעולם עם אמונה פנימית חולנית וחזקה:
"אני מעל כולם. אני מיוחד, מגיעות לי זכויות שאף אחד אחר לא זכאי להן, והחוקים של בני האדם הרגילים? הם בכלל לא תקפים לגביי!"
הוא מפתח רעב מטורף, עיוור ואינסופי לכוח, לשליטה ולתחרותיות מוגזמת שנועדה רק לדבר אחד – לרמוס את כולם כדי להוכיח שהוא נעלה. הוא פשוט לא מסוגל לראות אף אחד ממטר. אין לו טיפה של חמלה, אין לו אמפתיה, והוא לא מסוגל להתחשב בצרכים או ברגשות של האנשים סביבו – לא של החברים שלו, לא של השותפים שלו, ולפעמים אפילו לא של אשתו והילדים שלו בתוך הבית!
האיש הזה יכריח את כולם לעשות בדיוק, אבל בדיוק, מה שהוא רוצה. הוא יתפאר, ישתחצן וינפנף בהישגים שלו מול הפנים של כולם, והדבר שהכי מפחיד אותו בעולם, הסיוט הכי גדול שלו – זה להיות אדם ממוצע. בשבילו, להיות רגיל כמו כולם זה להרגיש אפס. הוא חייב תמיד להיות למעלה, בטופ, לשלוט ביד רמה.
אבל האסון הגדול באמת, אחים שלי, הוא שבתוך הלב שלו אין שום בלמים פנימיים. אין לו שום שליטה עצמית, והיכולת שלו לסבול תסכולים היא אפס עגול. אם משהו לא קורה עכשיו, ברגע זה, בדיוק כמו שהוא תכנן – העולם כולו חייב להתהפך. הוא לא מסוגל לרסן את הדחפים שלו, הוא מתפרץ בצורה מוגזמת, צועק, משתולל ומוצף ברגשות רעילים, פשוט כי הלב שלו מעולם לא למד את הסוד של המשמעת העצמית והאיזון.
כשאתם פוגשים אדם כזה ברחוב או בבית הכנסת – אדם שחצן, דורסני, אנוכי, שמתפוצץ מכל שטות ומחפש רק לשלוט באחרים – אתם מתמלאים בכעס. אתם אומרים לעצמכם: "איזה בעל גאווה מגעיל! איזה אדם בלתי נסבל!".
אבל אוי, טאטע מאמע, אם הייתם מבינים את האמת המרה! הגאווה המטורפת הזו היא לא כוח, היא בסך הכל מסכת הגנה שנועדה לחפות על שברים עמוקים בלב. השליטה שהוא מנסה להשיג בכוח על אחרים היא צרחה של ילד שבילדותו הרגיש שקוף לגמרי בבית המפנק שלא הציב לו גבול, או לחלופין, ילד שנחנק תחת חוקי הברזל של בית קשוח והיום הוא פשוט בועט בהכל כדי לא להרגיש שוב חסר אונים. הוא מתנהג כמו מלך עליון, אבל בפנים, עמוק בפנים, הוא עבד מפוחד של הדחפים של עצמו.
מעבר למנגנונים שראינו, ישנן עוד סיבות עמוקות וכואבות בנפש, שגורמות לאדם – כשהוא גדל והופך למבוגר – להתנהג בצורה מתעללת, פוגענית ואכזרית כלפי הסובבים אותו. אלו עוד שני מסלולים הרסניים שבהם פצעי העבר מולידים את התוקפנות בחוץ:
1. המסכה של הבושה: לרמוס אחרים כדי שלא יראו את הפגם
יש אנשים שמסתובבים בעולם עם אמונה תת-מודעת, עמוקה ומחלחלת: "אני פגום. אני רע, נחות, ואף אחד לא יאהב אותי אם יגלו מי אני באמת". הלב שלהם מנוהל על ידי בושה קבועה, חוסר ביטחון מטורף ורגישות יתר חולנית לכל שמץ של ביקורת, האשמה או דחייה.
אז מה הנפש עושה כדי לשרוד ולא להרגיש את הפגימות הזו? היא פשוט תוקפת! כדי להקדים תרופה למכה ולברוח מההרגשה שהוא לא בסדר, האדם הזה מתחיל ללעוג לאחרים, להעביר ביקורת ארסית על כולם, ולהציג את עצמו כאיש המוצלח ביותר, המושלם והטוב ביותר. האכזריות שלו היא בסך הכל שריון מבוצר שנועד להסתיר נשמה שמפחדת עד מוות שיגלו כמה היא מרגישה קטנה ונחותה.
2. שוט הענישה: כשבבית אסור היה לטעות
התחושות הקשות האלו מגיעות לפעמים מבית נוקשה ותובעני בצורה קיצונית. בית שבו הכל נמדד רק בהישגים, במעמד ובציונים, ומקום לטעויות – פשוט לא היה קיים. בבית כזה, השקט הנפשי של הילד מוקרב לחלוטין על מזבח השלמות. כתוצאה מהגיהנום החינוכי הזה, הילד גדל ומפתח אמונה אכזרית ונוקשה: "על טעויות משלמים. אנשים צריכים להיענש בחומרה על כל פספוס!" ברגע שמישהו סביבו לא עומד בציפיות שלו, ה"סכמה" הזו נדלקת כמו אש בשדה קוצים. הוא הופך בשנייה לאדם כועס, חסר סובלנות ודורסני. הוא מתייחס לעצמו, אבל בעיקר לאנשים שסביבו, באופן מחמיר, קשוח ומעניש, בלי טיפה של גמישות או הבנה. בשבילו, ענישה וכוחנות הן השפה היחידה שהוא מכיר מהבית.
הכתבה הזו מוקדשת לכם – אותם אנשים שכולם כבר חרצו את גורלם. אותם אנשים שסימנו אותם כ'רעים' בלבד, כאינטרסנטים וכאכזרים, בלי לבדוק מה באמת קורה שם בפנים.
תדעו לכם, אחים יקרים, שהעולם הזה הוא לא שחור ולבן. יש מורכבות בעולם, ויש כאב עצום ומדמם שמוליד, בסופו של דבר, את הרוע כלפי חוץ.
ושוב אני חוזר ומזהיר בכל תוקף: לעולם, אבל לעולם אל תיתנו לאדם להתעלל בכם או לפגוע בכם! תשמרו על עצמכם מכל משמר! החובה של האדם הפוגע היא לקום, ללכת לטפל בעצמו, לבקש עזרה ולרפא את פצעי העבר שלו כדי להפסיק לפגוע בסובבים אותו. אבל ברגע אחד של התבוננות, כשאתם פוגשים את האכזריות ברחוב או בקהילה, תזכרו תמיד: מאחורי המסכה הכי מפחידה ואטומה, לפעמים בוכה הילד הכי בודד והכי פצוע בעולם.
הכתבה הזו נכתבה מתוך כאב עצום וזהירות רבה.
כאב עמוק על אותם ילדים שנפגעו פעם, בעיצומה של הילדות, והיום הם הולכים ומדממים על האנשים הכי קרובים אליהם – על בני משפחתם והסובבים אותם. כאב נורא על הנפגעים עצמם, ועל גלגל הפגיעה האכזרי שלא מפסיק להסתובב ולרסק נשמות.
ומנגד – זהירות רבה, כדי לצעוק ולהזכיר לכל אדם בעולם: אסור לכם בשום אופן לתת שיפגעו בכם! שמרו על עצמכם מכל משמר.
אני קורא מכאן לכולנו: בואו נעצור יחד את השרשרת הכואבת הזו. בואו נשים סוף להעברה הבין-דורית המדממת, ונביא לעולם חמלה, הגנה וריפוי אמיתי.
ושוב תזכרו תמיד: מאחורי המסכה הכי מפחידה ואטומה, לפעמים בוכה הילד הכי בודד והכי פצוע בעולם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אאחל לכם, אחים יקרים ונשמות קדושות, שבת שלום! שבת של אהבה, שבת של אמונה עמוקה. "שנתפלל ונזכה לראות את השורש הכואב של הדברים, ולהבין שחלק גדול מהרוע שאנו פוגשים בעולם הוא בעצם כאב פנימי שבור שלא טופל בזמן, ושנדע תמיד, מתוך בריאות והגנה על עצמנו, לדון את העולם כולו לכף זכות.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות