בתחילת המאה ה־20, לידתו של תינוק פג הייתה כמעט תמיד בשורה של ייאוש. בתי החולים עדיין לא החזיקו יחידות טיפול מיוחדות ליילודים, רופאים רבים האמינו שתינוקות זעירים מדי אינם יכולים לשרוד, ואינקובטורים שנועדו לשמור על חום גופם נחשבו טכנולוגיה חדשה ומפוקפקת.
דווקא אז הופיע אדם בלתי צפוי ששינה את ההיסטוריה של רפואת הילדים: מרטין קוני. הוא לא היה רופא, לא החזיק בתואר רפואי, ולא הגיע מהאקדמיה. הוא היה איש במה, שחקן ואמרגן בעל חזון, שהאמין שלכל תינוק מגיע סיכוי לחיות.
קוני הפך רעיון שנראה לרבים מוזר ואף שערורייתי למפעל הצלה חסר תקדים: הוא הקים תערוכות של אינקובטורים לתינוקות פגים בגני שעשועים, בירידים עולמיים ובעיקר באזור הבידור המפורסם של קוני איילנד.
המבקרים שילמו דמי כניסה כדי לראות את התינוקות הקטנים שבתוך קירות הזכוכית, אך הכסף לא נועד לרווח אישי בלבד. הוא מימן טיפול רפואי מסביב לשעון, אחיות מקצועיות, ציוד סטרילי, מזון מיוחד וטכנולוגיות שהיו מהמתקדמות ביותר באותה תקופה. ההורים עצמם לא שילמו דבר.
סירבה למיליארדים: המדינה המוסלמית שלא מוכנה לבגוד בישראל
עבור הציבור באותה תקופה, המראה היה בלתי נתפס: שורות של אינקובטורים שקופים שבהם שכבו תינוקות זעירים, מחוברים לצינורות ומוקפים בצוות אחיות. עבור רבים זו הייתה אטרקציה, אך מאחורי הקלעים פעלה אחת ממסגרות הטיפול המתקדמות ביותר בארצות הברית.
קולי אימץ ושכלל עיצובים צרפתיים של אינקובטורים, בעיקר בעקבות עבודתו של הרופא הצרפתי אלכסנדר ליון. הוא דאג לטמפרטורה יציבה, לאוויר נקי יותר ולנהלי ניקיון קפדניים בתקופה שבה בתי חולים רבים עדיין לא ראו בהיגיינה מרכיב מרכזי בטיפול בתינוקות.
הוא גייס אחיות מיומנות, קבע נהלי בידוד, דרש ניקיון קפדני ותיעד בקפידה את שיעורי ההישרדות של התינוקות. למרות הביקורת, המערכת שלו הצליחה.
במשך שנים רבות הקהילה הרפואית התייחסה אליו בחשדנות. העובדה שאדם ללא הכשרה רפואית רשמית מנהל טיפול בתינוקות שנחשבו חסרי סיכוי עוררה כעס וזלזול. חלק מהרופאים אף כינו אותו שרלטן.
אבל התוצאות דיברו בעד עצמן.
קוני לא רק הציל תינוקות, הוא גם אסף נתונים והוכיח שפגים אינם "מקרים אבודים". עם הזמן, רופאי ילדים החלו להגיע לתערוכה שלו כדי לראות מקרוב את השיטות שפיתח. באופן אירוני, אותם מומחים שהטילו ספק בו למדו ממנו עקרונות שהפכו מאוחר יותר לבסיס של רפואת הפגים המודרנית.
התערוכה הפכה גם למקום מפלט עבור משפחות רבות, במיוחד מהגרים עניים שלא הצליחו לקבל טיפול בבתי חולים רגילים. אמהות שנאמר להן שאין תקווה לתינוק שלהן מצאו אצל קולי מקום שבו מישהו עדיין האמין שאפשר להציל אותו.
במשך ארבעה עשורים פעלו "מדגרות התינוקות" של קוני. עד שנות ה־40, כאשר רפואת הילודים החלה להתפתח באופן משמעותי ובתי החולים הקימו יחידות טיפול מסודרות, קוני וצוותו טיפלו באלפי תינוקות.
ההערכה היא שהוא הציל יותר מ־6,500 פגים
רבים מאותם ילדים גדלו בבגרותם וחזרו לספר שהאדם שהציל אותם לא היה פרופסור לרפואה ולא מנהל בית חולים, אלא איש קרקס לשעבר שהחליט להילחם על חייהם.
סיפורו של מרטין קוני נשמע כמעט כמו אגדה: אדם ללא תואר רפואי, בתוך עולם של מופעים ובידור, שהקים למעשה אחת מיחידות הטיפול הנמרץ הראשונות לתינוקות בארצות הברית.
בעיני מבקריו הוא היה איש קרנבל שמציג תינוקות תמורת כסף. בעיני ההיסטוריה הוא היה חלוץ שהקדים את זמנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הרבה לפני שבתי החולים הכירו בחשיבות של טיפול מיוחד בפגים, קוני הוכיח דבר פשוט: גם התינוקות הקטנים ביותר ראויים להזדמנות לחיות.
9 תגובות