"אנו לא תקלה סטטיסטית": רווקים חרדים פותחים את הלב

הם לא רק מחכים לשידוך. הם מתהלכים בתוכו – מול שמיים פתוחים ויד אלוקית שמובילה (צילום: שאטרסטוק)

"מה את מרגישה כשאת פותחת את המייל בבוקר?"

רחלי, בת 34, עונה בלי לחשוב:

"האמת? פחד.

אולי זו עוד הודעה: 'השדכנית ביקשה תמונה עדכנית'. אולי זו חברה ששלחה תמונה מעשיריית הילדים המתוקים שלה.

אבל יותר מהכול – אולי לא יהיה כלום. ושוב אחשוב: אולי שכחו אותי."

ואז היא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת:

"אבל אז אני נזכרת – שגם אני לא אשכח אותי. כל בוקר אני בוחרת לראות את עצמי. לא ככלה ש'עדיין לא'. אלא כאישה שכבר כן – חיה, מרגישה, נושמת, משפיעה."

מה את אומרת לעצמך היום, שלא אמרת בגיל 25?

"להפסיק לראות כל דחייה כשפיטה על הערך שלי. לפעמים זה פשוט לא זה. זה הכול."

"למה אתה חושב שלא התחתנת עד היום?"

יוסי, בן 33, חושב. ואז מחייך בעצב:

"אולי חיפשתי יותר מדי את מה שדמיינתי, ופחות מדי את מה שבאמת צריך."

הוא עוצר. ואז מוסיף:

"אולי זה לא רק שהשידוכים לא התאימו לי – אולי גם אני לא הייתי מתאים לעצמי אז. הייתי מלא ביקורת עצמית. ניסיתי להרשים. שכחתי להיות פשוט."

מה אתה אומר לבחור בן 27 שמתחיל להתייאש?

"שילמד להקשיב לעצמו באמת. לא לשדכן. לא לסביבה. לא לפחדים.

כי מי שמתחתן רק כדי לברוח מבדידות – מגלה בדידות כפולה גם בזוגיות."

"מה למדת על עצמך בכל השנים האלה?"

רבקה, בת 36, מחייכת בשקט:

"שלבד זה לא קל, אבל זה לא שבר.

למדתי שיש לי לב שמסוגל להכיל אושר של אחרים בלי להתפרק.

שלמדתי לעמוד מול ה' לא רק בתפילה על משהו – אלא בתודה על מי שאני."

יש משהו שהיית עושה אחרת?

"כן. הייתי מפסיקה להתנצל.

פעם, כשהיו שואלים אותי 'מה את מחפשת?', הייתי נבוכה.

היום אני עונה: מחפשת טוב לב. מחפשת הקשבה. מחפשת שותפות.

לא תעודת זהות ולא סטייל.

ולא מתנצלת על זה."

"איך מתמודדים עם זה שהשוק 'מפסיק להתעניין'?"

אליהו, בן 35, אומר בשקט:

"בגיל 30 עוד הייתה תנועה. בגיל 33 נהיה שקט.

בגיל 35 – אתה שומע רק את הלב שלך. וזה לפעמים רעש כבד."

אז איך ממשיכים?

"מפסיקים לחכות שמשהו יקרה – ומתחילים לחיות.

אני הולך לקורסים, מתנדב, מלמד.

לא כי אני מוותר – אלא כי אני לא מוותר על עצמי.

וכשאני יושב בפגישה, אני לא רק 'רווק בן 35' – אני אדם עם חיים מלאים. זה משנה הכול."

"מה את אומרת על אלה שאומרים: 'אולי את בררנית מדי'?"

נעמה, בת 33, מחייכת עם עיניים בורקות:

"אני לא בררנית. אני מאמינה שיש זיווג מדויק – לא רק כדי שלא אהיה לבד, אלא כדי שאהיה שלמה.

אז אולי כדאי לשאול הפוך:

למה אתם ממהרים לחשוב שהקב"ה מתעכב – רק כי לכם זה מרגיש איטי?"

מה את רוצה להגיד לבחורה חרדית בת 28 שמתחילה לפחד?

"אל תפחדי מהשקט. הוא יכול להפוך למעיין חיים.

פחדי רק מדבר אחד: לשכוח את הקול שלך.

תמשיכי לדבר, להרגיש, לרצות.

גם אם את בת 33. גם אם את בת 40.

גם אם העולם שותק – תאהבי את עצמך בקול רם."

"מה היית כותב לרווק חרדי בן גילך, אם היית שולח לו מכתב?"

שלמה, בן 31:

"אח יקר,

אני יודע שהלב שלך כבר לא קל.

שהתפילות שלך הפכו קצרות, לא כי ויתרת – אלא כי נמאס לך לבקש.

אבל תדע – אתה לא לבד. אנחנו רווקים, לא כישלונות.

תחזיק חזק בזהות שלך. באמונה שלך. בייחודיות שלך.

ואל תיתן לאף שידוך שלא יצא – לקחת לך את התקווה."

מילה לסיום

הם לא סיפור עצוב. הם סיפור חי.

הם לא תקלה בסטטיסטיקה ולא אנשים "שפספסו את הרכבת". הם גברים ונשים שהלב שלהם בוער לעיתים ומצפה, שגם אם לא בחרו בדרך הזו – ממשיכים לצעוד בה באמונה.

הם לא התעכבו כי הם לא התאמצו, ולא מחכים כי הם בררנים. הם פשוט חיים בתוך תוכנית אלוקית – שלא תמיד מובנת, אבל תמיד מדויקת.

והכאב? אמיתי. והשתיקות? שורפות. אבל בתוך כל זה הם שומרים על הניצוץ, על החלום, ועל הביטחון הפנימי שיש בורא לעולם – והוא לא שכח אותם. הם לא וויתרו – הם רק הבינו שהם לא לבד במערכה.

אז בפעם הבאה שאתם רואים רווק או רווקה חרדים בני שלושים פלוס – אל תנסו לתקן, לשכנע, לעודד בכוח. פשוט תראו אותם. תכבדו. תלמדו.

כי הם לא רק מחכים לשידוך. הם מתהלכים בתוכו – מול שמיים פתוחים ויד אלוקית שמובילה, גם כשהדרך עוד ארוכה."