מיומנה של אימא
לגננת של שושי
לילה, חושך, אני יושבת בקצה מיטתה של שושי המכורבלת ומעיני זולגות דמעות. לא, אלו דמעות של אושר. היום, סוף, סוף הצלחתי להגיע לקחת אותה מהגן בכבודי ובעצמי. יצאתי בשביל זה חצי שעה יותר מוקדם מהעבודה, לא שלחתי את הגדולות, אני בעצמי הגעתי כי רציתי לשמוע ממך כמה היא מקסימה ומתוקה ונהדרת. את קידמת את פניי בשמחה. אמרת "טוב שהגעת, בדיוק רציתי לדבר אתך, לספר לך על שושי המתוקה". והלב שלי התרחב מנחת ושמחה. אבל אז הבנתי שהשמחה הייתה מוקדמת. דברנו רבע שעה, יותר נכון, את דיברת רבע שעה ואני שתקתי והבטתי בילדות המקרקרות מסביבי. שתקתי, כי לא ידעתי מה לענות. אמרת שאת מאוכזבת משושי ושקשה לך עם שושי ולדעתך יש לה בעיות. אמרת שהיא צריכה אבחון והיא לא מסתדרת עם חברות. אמרת שהיא לא יושבת דקה בכיסא ושהיא הופכת את השולחנות בצהרון. הראית לי את הגואש שהיא שפכה ואת השריטה שהיא שרטה את רותי. אמרת שאי אפשר להמשיך ככה. אבל לא הצעת פתרון.
אני יודעת, הגננת, שאת משקיעה ושולחת כל יום יצירות פאר ואת גם עושה להן משחקים חדשניים וייחודיים. אני יודעת שאת עייפה אחרי יום עבודה עם כיתה צפופה בשלושים ילדות סוערות. הבנתי אותך, השתדלתי להבין. אבל קיוויתי שתביני שבשבילי שושי היא בתי. היא לא אחת מתוך שלושים. והיא אינה סתם ילדה מופרעת ומשתוללת. היא הבת שלי ואני אימא שלה האוהבת. וציפיתי גם למילה טובה. ויש בה הרבה טוב: היא מופיעה כל יום בצורה מסודרת ונקייה. היא חכמה ושנונה ויפה. יש לה שתי ידי זהב וגומת חן חמודה על הלחי, היא אוהבת לעזור והיא גם יודעת להציג. וכן- קצת קשה לה עם גבולות. אני מבינה את הקושי שלך. אבל זה כואב לי. חלפו כבר כמה שעות מאז השיחה ואני עדיין כאובה. אני מבקשת זכרי שאני לא עוד אימא אחת. אני אימא של הבת שלי.