מתבנית למרחב

ממלאכה לאומנות: "המורה רצתה שטיחון, אני חלמתי על ברווז"

ישבתי מול היצירה, לפעמים בכלל בלי להתחיל, מסתכלת על ההוראות ומרגישה שזה לא בשבילי. רעיונות אחרים צצו לי בראש – אולי לתפור ברווז במקום פרח? אולי לשלב צבעים אחרים? אבל הרעיונות האלה תמיד נתקלו בקריאה: "זו לא הדרך!" | כך תעודדו יצירתיות אצל ילדכם (מאמע, נשים, ילדים)

|
2
| כיכר השבת |
"היום, בתוכי, אני מבינה שלמרות שמעולם לא סיימתי יצירה אחת במלאכה, היצירתיות שבי תמיד הייתה שם" (צילום: שאטרסטוק)

אני זוכרת היטב את שיעורי המלאכה בבית הספר היסודי. כל ילדה קיבלה מחט, חוט דקיק ולעיתים גם חוט צמר והייתה צריכה לעקוב אחר דגם מדויק של שטיחון, מפית או בובה. המורה הייתה עוברת בין השולחנות, בודקת שכל תפר במקום, וכל חרוז נמצא בדיוק איפה שהוא אמור להיות. ומה אני עשיתי?

ישבתי מול היצירה, לפעמים בכלל בלי להתחיל, מסתכלת על ההוראות ומרגישה שזה לא בשבילי. רעיונות אחרים צצו לי בראש – אולי לתפור ברווז במקום פרח? אולי לשלב צבעים אחרים? אבל הרעיונות האלה תמיד נתקלו בקריאה: "זו לא הדרך!".

כך הפכתי להיות הילדה שלא סיימה אף פעם יצירה במלאכה. לא כי לא אהבתי ליצור – אלא כי הרגשתי שאין לי מקום לביטוי אישי בתוך הגבולות הנוקשים של השיעור.

אומנות או מלאכה? ההבדל שלא הבנתי אז

במבט לאחור, אני מבינה את ההבדל בין מלאכה לאומנות. מלאכה עוסקת בשחזור מדויק של משהו קיים – סוג של מיומנות טכנית. אומנות, לעומת זאת, היא ביטוי אישי, יצירתיות שמביאה את העולם הפנימי שלנו החוצה.

שיעורי המלאכה בבית הספר לא היו "שיעורי אומנות". לא היה שם מקום לשאול מה אני רוצה ליצור, או מה מסקרן אותי. הם לא עסקו ברגשות, ברעיונות או בביטוי אישי – הם עסקו בעיקר בביצוע מדויק לפי תוכנית מוכנה מראש.

כיום אני מבינה שלא הייתי היחידה שהרגישה כך. המון בנות, עם יצירתיות ואהבה לאומנות, נתקעו במבוך המלאכה הזה, שהרגיש רחוק כל כך מכל מה שהן חלמו ליצור.

היום, דברים משתנים

אני שמחה לראות שכיום יש מגמה חדשה בבתי הספר. שיעורי האומנות שמים יותר דגש על ביטוי אישי ופחות על תוצאה מדויקת. המורות מעודדות את הילדות לחקור, להתנסות ולבטא את עצמן.

אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולבנות את שיעורי המלאכה מחדש, הייתי מוסיפה רעיונות כאלה:

"קולאז' רגשות": כל תלמידה מקבלת ניירות, צבעים, בדים וחומרים שונים, ויוצרת יצירה שמשקפת את מה שהיא מרגישה באותו הרגע או מה שמעניין אותה ליצור.

"פיסול מחומרים ממוחזרים": פרויקט שבו כל ילדה בוחרת חומר שהיא רוצה לעבוד איתו ויוצרת משהו שמספר סיפור אישי.

"מחברת השראה": חוברת שבה כל תלמידה יכולה לכתוב, לצייר ולהדביק רעיונות בלי שום הנחיות – פשוט כדי להביא את מה שבתוכה אל הדף.

היצירתיות שלא נעלמה

היום, בתוכי, אני מבינה שלמרות שמעולם לא סיימתי יצירה אחת במלאכה, היצירתיות שבי תמיד הייתה שם. אולי היא לא התאימה אז לתבניות, אבל היא פרחה בדרכים אחרות- בכתיבה, בבישול, בעיצוב הבית.

כשאני מסתכלת על הילדים שלי, אני נזכרת באותה ילדה קטנה שלא סיימה אף יצירה במלאכה. אני רואה את האצבעות הקטנות שלהם חותכות, מדביקות ומורחות צבעים בלי שום פחד או דאגה. אצלנו בבית אין "זה לא הדרך" ואין הוראות מדויקות. אנחנו בונים ערים מקרטוני חלב, מכינים ציורים עם חוטים וגואש, וממציאים סיפורים על הדמויות שהם ציירו.

אני נותנת להם חופש מוחלט- החומרים זמינים, וכל יצירה מתקבלת באהבה, גם אם היא נראית כמו בלגן מוחלט. בעיניי, הרגעים שבהם הם שואלים "ומה יקרה אם נערבב את זה עם זה?" הם הרגעים שבהם היצירתיות שלהם פורחת. ואני? אני מסתכלת מהצד, נותנת להם את המרחב שהיה כל כך חסר לי.

ואולי זה השיעור הכי חשוב: היצירתיות שלנו לא זקוקה לאישורים או לתבניות. היא זקוקה רק למרחב- ולמישהו שיאמר לנו שזה בסדר לחלום, לנסות, וגם לטעות בדרך.

תוכן שאסור לפספס

2 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

2
שימי לב שבגוף הכתבה כתבת את התשובה לתהייה שלך. שיעורי מחאכה כשמם כן הם. מלמדים מיומנות. אישית, כאומנית כיום- נתרמתי המון משעורי המלאכה בילדותי. למדתי טכניקות! התנסתי בחומרים! קיבלתי ידע! משם, יכולתי "לעוף" לאן שאני כיום.
מירב
1
שיעורי מלאכה, נותנות מענה להרבה "תופעות" חוסר קשב,וחוסר עניין של תלמידים, קראו לזה הסללה,אבל כל מי שהתפתח לתופרת עשתה חיל וכסף והצליחה,מי שלמד נגרות מצא מקצוע והצליח,אז שיעור מלאכה נחוץ ומחוייב לצורך הרגעה,עיסוק בידיים עושים זאת בבתי ספר אנתרופוסופיים,מלמדים לתפור לרקום והכל בכתה קטנה ושקט.
לילי
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית