כל הפסיכולוגים אומרים: "תביעו אמפתיה לילדים, תיכנסו לראש שלהם, תדברו בגובה העיניים". למעשה זו בקשה קצת מוגזמת ממבוגר שכבר מזמן לא היה ילד קטן ולא זוכר במדויק את התחושות והמחשבות של ילד קטן.
אולי בשביל לחוש באמת אמפתיה ובכדי לפתור בעיות חינוכיות מתוך הבנה לילד. אנחנו צריכים להבין דבר ראשון מה זה ילד. ילד זה יסודות התמימות, הזך, הטהר. ילד רואה את העולם כפשוטו.
כדי להסביר זאת אשתף בסיפור: בשמחת תורה חילקו בבית הכנסת שקיות ממתקים, כמדי שנה. הבן שלי לא קיבל ומלאי שקיות הממתקים אזל. הוא כמובן פצח בבכי רועם. אחד הילדים שידוע כילד טוב לב ניגש אליו עם שקית הממתקים שלו והציע בנדיבות: "אתה יכול לבחור מהשקית שלי, איזה ממתק שאתה בוחר". הבן שלי הביט בשקית. היו שם ממתקים שונים מגרים פחות ומגרים יותר. הוא בלי היסוס. בחר את כדור האש הצבעוני. זה שכל הילדים התלהבו ממנו.
כך ילד מתייחס אל העולם. בתפיסה תמימה. אנו המבוגרים, לעיתים מציעים לנו עזרה: אנו נחשוב בציניות: "האם הוא באמת מתכוון?" "מה הוא יבקש בתמורה"? בשונה מאיתנו ילד מקבל כל דבר כפשוטו, בתמימות.
מתוך ההבנה שילד תופס את העולם במבט שונה מאיתנו. עלינו להבין שגם את הבעיות שלו, אנחנו צריכים לפתור מתוך המבט התמים שלו.
אז בא נדגים איך פותרים בעיות קטנות מחיי היומיום תוך ניסיון 'להיכנס לנעליים של הילדים'. נציץ לארוחת ערב משפחתית. הילדים מתאספים סביב השולחן, אני עסוקה בטיגון חביתות. פתאום אני שומעת את יוסי שואג בעצבים. אני מסתובבת ורואה אותו מניף את ידו באיום על אחיו הקטן ממנו. אני מזנקת לעברו, עוצרת אותו ואומרת בצורה החלטית וברורה: "יוסי, אני מבינה שאתה כועס, אבל אצלנו לא מרימים ידיים". יוסי פורץ בבכי ומתחיל לזעוק: "הוא לקח לי את המקום". דני צועק: "לא נכון, הוא לקח לי"; וחוזר חלילה.
אין לי מושג מה היה. אני רוצה לפתור את הבעיה בפקודה חד משמעית מי יושב היכן וחסל. אבל המצוקה זועקת. אני מנסה להיכנס לראש של הילדים. אני שואלת את דני: "אתה לקחת לו את המקום?" הוא משיב: "לא". אני שואלת שוב את יוסי: "הוא לקח לך את המקום?" הוא עונה: "כן". אני מדגימה להם: אני מתיישבת על הכיסא ושואלת את יוסי. "מה? ישבת על הכיסא ופתאום דני הגיע ולקח לך אותו"? יוסי אומר: "לא, אני ישבתי על הכיסא ליד שרי התינוקת ופתאום דני הגיע והזיז את שרי לידו. הוא לקח לי אותה. אני רציתי לשבת לידה".
במבט של יוסי 'לקח לי את המקום', הכוונה לקח לי את המקום וההזדמנות לשבת ליד שרי. שמחתי שהבנתי את הבעיה. כעת יכולתי לפתור את הבעיה. הושבתי את שרי בין יוסי ודני וכעת כולם היו מחויכים ושמחים.
אם לא הייתי מתאמצת להבין אותם. הייתי נגררת למריבה ובכיות. יכולתי להחליט 'לחנך' את יוסי, לצעוק עליו שהוא מרביץ, להגיד לו שיפסיק עם המריבות וישב רגוע ובחרתי אחרת.
בניתוח של המקרה ניתן לומר שזוהי 'אמפתיה':
אמפתיה זהו תהליך רגשי, שמעורבים בו גם מרכיבים רגשיים (הבנה), המאפשרים לנו להבחין במצבו הייחודי של האחר, גם כשהוא שונה מהמצב שלנו.
התנהגות אמפתית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה של האחר והיא כוללת שלושה רבדים:
1. היכולת להרגיש את מצבו של האחר.
2. היכולת להבין מה קורה לאחר, ולפענח את ההקשר של האירוע.
3. היכולת לפעול בצורה שתהיה מותאמת למצב הזולת- בדרך שתובן על ידו כתמיכה.
אציג את המושג בסכמה מסכמת:
למעשה, באמירה הראשונית הבעתי הבנה: "אתה כועס..." (כמובן גם עצרתי הרמת יד), אחר כך ניסיתי להבין מה קרה ואת זה אפשר לעשות רק מתוך ניסיון להיכנס לראש של הילד. כשעברתי את השלבים האלה, יכולתי גם לפעול בדרך שתעזור לילד. כי זה לא עוזר לו שנביע הבנה לרגש בלי פעולה אקטיבית.
למעשה אלו שתי יסודות בטיפול בבעיות חינוכיות פשוטות שאנו פוגשים מדי יום ויום. בראש ובראשונה להיכנס לראש של הילד ודרך כך להביע אמפתיה, ע"פ שלושת השלבים.
שלא ניכשל לעולם ועד!