רון רפאלי, הוא דוקטורנט לחקר המוח באוניברסיטה העברית בירושלים. בסדרת תוכניות בשם "המוח" ב'כיכר השבת', הוא ידבר ויספר על המוח מכל הזוויות שלא הכרתם.
בפרק השלישי יספר רפאלי על החלטות מוסריות, אסטרטגיה ותכנון מורכב.
הפרק המלא
באמצע המאה ה-19, פיניאס גייג' היה בחור צעיר ואחראי, שעבד על בניית פסי רכבת. בתאונה מצערת שקרתה לו, מוט ברזל הועף מהקרקע כלפי מעלה וחדר את גולגלתו בחלקה הקדמי, משאיר אותו ללא עין, וללא פיסה גדולה של המוח. בכל זאת פיניאס גייג' לא רק שלא מת מהאירוע הזה, הוא גם נשאר בהכרה מלאה, צועק לסובבים אותו "אני חי, אני חי".
12 שנה לאחר מכן, כשפיניאס מת, הוא היה אדם ילדותי, קטנוני, ערירי ובודד, בלי אף אחד בחייו שיכול לסבול להיות לידו. מה קרה לפיניאס גייג'? ומה המקרה שלו יכול להסביר לנו על המבנה של המוח? פתיח והתחלנו.
קייס סטאדי, או חקר מקרה, הוא מחקר המתאר מקרה מסוים, שקרה לאדם בודד, אשר פתח צוהר מדעי להבנה טובה יותר של הנושא הנחקר. אם נפגע אזור מסוים במוח באדם מסוים, ואותו אדם מאבד תכונה מסוימת שעד אז הייתה לו, אזי האזור הפגוע במוח וודאי אחראי, או לפחות קשור, לאותה התכונה.
גייג' היה אדם רציני, אחראי, בוגר ושקול. כבר בגיל 25 מונה להיות מהנדס בחברת רכבות גדולה. כחלק מהתהליך ההנדסי, יש צורך לפרק בולדרים - אבנים ענקיות - אשר מפריעים לבניית פסי הרכבת. פירוק של אותן אבנים נעשה ע"י פיצוץ מבוקר בעזרת מוט ברזל. בשל היות גייג' אדם אחראי, עליו הוטלה האחראיות להניח את חומרי הנפץ במקום המיועד. לצערו, באחד המקרים שותפו לחץ על ההדק מוקדם מדי, וניפץ את האבן ומוט הברזל כשגייג' עוד נכח במקום. המוט הועף מעלה, חדר את ראשו ונפל כמה מטרים מאחוריו. התוצאה של הפציעה הזו הייתה אובדן של הקורטקס הפרה פרונטלי, החלק הקדמי ביותר של האונה הקדמית.
בפרק הראשון דיברנו על 4 האונות שמרכיבות את המוח הגדול - הקורטקס - ועל כך שבאונה הקדמית ביותר, האונה הפרונטלית, קיים חלק שאחראי על סט הערכים שלנו ופעיל בזמן של החלטות מוסריות. החלק הזה הוא הקורטקס הפרה פרונטלי, אשר נמצא ממש מעל העיניים שלנו. זהו אותו החלק שגייג' איבד.
הקורטקס הפרה פרונטלי מקושר להרבה אזורים במוח, מכמה סיבות. דבר ראשון, כך הוא יכול לקבל מידע רב, משלל אזורים שונים במוחנו, ולקבל תמונה מלאה על מנת להחליט מה לעשות עם נושא מסוים, כל נושא, שדורש החלטה מורכבת כרגע.
מצד שני, הוא לא רק מקבל מידע מהרבה אזורים, אלא שולח בעצמו מידע לרבים אחרים. הקורטקס הפרה פרונטלי נמצא בראש סולם ההיררכיה של קבלת ההחלטות שלנו, ויכול לדווח לשאר האזורים מה לעשות.
אם אנחנו מחזיקים סיר בידיים, במטרה להעביר אותו משולחן אחד לשולחן שני, ובאמצע הדרך אנחנו מבינים שהסיר חם הרבה יותר משחשבנו, ואצבעות הידיים מתחילות לקבל כוויה, האינסטינקט הראשוני יהיה לעזוב את הסיר מיד, כדי שלא יכאב לנו יותר, וזו החלטה שמתקבלת כבר בגזע המוח או אפילו נמוך יותר מזה, בחוט השדרה. אבל אולי השקענו בתבשיל שבתוכו הרבה זמן, ואנחנו לא רוצים שיישפך על הרצפה? מה גם ששבת כבר נכנסה, ולא נוכל לנקות את הלכלוך… אז הקורטקס הפרה פרונטלי גובר על ההחלטה האינסטנקטיבית שלנו, ובוחר שנסבול את הכאב עוד קצת, עד שנגיע לשולחן ונניח את הסיר, ובינתיים אצבעות הידיים ימשיכו לאחוז בסיר. כשהוצבה בפנינו ההחלטה אם לעצור את הכאב, או אם לשמור את האוכל, הקורטקס הפרה פרונטלי הוא שקיבל את ההחלטה ומסר לאזורים שנמצאים תחתיו ועליהם הוא שולט, מה לעשות.
זוהי דוגמא להחלטה בסיסית מאוד, אך במהותה היא דומה להחלטות גבוהות יותר שאנחנו מבצעים כל יום, כל הזמן. האם לקנות את הגבינה היום בשביל העוגה שאכין עוד שלושה ימים? הקורטקס הפרה פרונטלי הוא שיחליט. האם להחניק פיהוק בזמן שמישהו מדבר איתי, כי ייתכן ויעליב אותו שאני משתעמם? הקורטקס הפרה פרונטלי הוא שיחליט. האם מותר לגנוב מאחרים? לפגוע באחרים? או בכלל, לנהוג שלא לפי הנורמות החברתיות? כשלפיניאס גייג' נפגע הקורטקס הפרה פרונטלי הוא לא יכל יותר להכיל על עצמו את הנורמות החברתיות. אם היינו שואלים אותו האם מותר לגנוב, וודאי שהיה עונה שאסור. אבל בד בבד יכול היה לגנוב בעצמו. לא בגלל שבחר לעשות מעשה רע, אלא שלא יכל להחיל על עצמו את העובדה שזה רע. ההבדלה בין נכון ולא נכון, מה שנראה בעבורנו כמובן מאליו (בין אם נבחר לפעול לפי הנכון או הלא נכון) נמצאת במקום ספציפי במוח, ולאנשים שפגוע האזור הזה, ההבדלה בין נכון ללא נכון נעשית בין רגע לא מובנת מאליה כלל.
הצגת כל התגובות