תתארו לכם עולם יפה.
הטרגדיה הגדולה ביותר של האנושות היא המלחמה. נחלי דם הקורבנות ודמע השורדים לא הפסיקו לזרום בעולם מאז נוצרה האנושות ועד ימינו. מאז ומתמיד ניסתה האנושות למצוא דרך להביא למיגור המלחמות והמאבקים ובמקומם ליצור חברה אנושית שחיה בשלום ובהרמוניה.
ארגון האומות המאוחדות והצלב האדום הם הדוגמאות הבולטות לניסיון הבין לאומי להביא שקט ושלווה בעולם במאות האחרונות. תקציבים אדירים של מיליארדים נשפכו על ניסיונות אלו, והמוחות הגדולים והיצירתיים בעולם פעלו בקדחתנות כדי למצוא את סגנון החיים המדוייק ביותר שיאפשר את הקמתה של ציוויליזציה ללא מלחמות. שלטון דיקטטורי או דמוקרטי - כלכלה קומוניסטית או קפיטליסטית - יותר חירות או יותר שוויון. הניסיונות כולם עלו בתוהו. וקול צחצוחי החרבות סירב לגווע.
כולנו מדמיינים ועורגים למציאות של עולם שקט ושליו שמתקיים על מי מנוחות אך לעתים נדמה כי גורלה של האנושות נגזר להיות תמיד לצידו של שדה הקרב כלשון הנביא "הלנצח תאכל חרב".
מציאות שכזאת מעלה תהיה: מהם השורשים העמוקים בטבע האנושי שמובילים אותנו שוב ושוב לשדות הקרב והאם לא ניתן למצוא דרך לרסן אותם ולחולל שינוי בעולם?
אנושיים כביכול
פני האנושות כולה השתנו לבלי היכר לאחר המאורעות האיומים של מלחמת העולם השניה, גם הענף הפסיכולוגי שהיה בשלבי פריחתו הראשוניים לא המשיך במסלולו המקורי. שאלות נוקבות וקשות אודות הטבע האנושי הציבו סימני שאלה קשים שהכריחו את החוקרים לנסות ולהבין את המנגנונים הפסיכולוגים שמאחורי הסדיזם, התוקפנות ותאוות המלחמה.
ראשי החץ שהובילו את המחקר בתחום היו מספר פסיכולוגים יהודים שביססו את הקומות הראשונות של 'הפסיכולוגיה החברתית' ותרמו רבות להבנת המתחולל מאחורי הקלעים של המלחמה.
המסע לעבר המלחמה
מאבקי האיתנים והמלחמות שניטשות בין צבאות ומדינות הם רק התמונה והמסגרת הכללית והסופית של סיפור המלחמה. ניצני המלחמה הראשוניים קורים בתוך עולמו הפנימי של האדם הבודד, כאשר כוחות סותרים בעולמו הנפשי נאבקים זה בזה - בסגנון מה שמכונה ביהדות 'מלחמת היצרים' - התוצאה של מאבקי הכוחות הפנימיים היא עלייה בתחושת המתח וחוסר נינוחות. כך נראית המלחמה בתצורתה הראשונה.
התחנה הבאה מתרחשת בעולם הבין אישי, של האדם מול האנשים הקרובים הבאים איתו במגע: בן או בת הזוג, המשפחה או החברים - כאשר המתח מתחיל לגאות בתוכו ואינו מוצא מקום להתפרק הוא יוצר אצל האדם תוקפנות. התוקפנות זולגת החוצה אל הסביבה שבתגובה מתחילה להיאבק מולו. התהליך ממשיך ומדרדר כאשר קבוצת אנשים המוצפים בתוקפנות חוברים יחד במטרה לפרוק את אותה תוקפנות כלפי הסביבה, כאן כבר נפתח העולם של מאבקים חברתיים המוכרים לנו כסכסוכים קהילתיים, מאבקים פוליטיים ומלחמות קטנות וגדולות.
כמובן, לרוב לא מדובר במנגנון מודע אלא בדחפים פנימיים שגוררים את האדם לתוך הסיטואציה גם ללא שהוא מבין מדוע.
טרור קר ונקמה חמה
חשוב להניח כאן הסתייגות. עד כה ניסינו לתאר מנגנון פסיכולוגי אנושי ובסיסי ביותר שגורר את האדם למאבקים ומלחמות, אך זהו רק אב טיפוס אחד של דחף לתוקפנות. הפסיכולוגיה החברתית מבחינה בין שני סוגים של תוקפנות - רגשית ואינסטרומנטלית (אמצעית, משרתת מטרה). אלו שני עולמות שונים של תוקפנות שכל אחד מהם מושתת על זרמים ותהליכים נפשיים שונים לחלוטין. תחשבו על מצב בו מחבל יוצא לפיגוע על רקע דתי - התוקפנות שלו נובעת מאמונה ורצון לממש מטרה ואג'נדה כלשהי והוא לא בהכרח מוצף בדם חם ורגשות מבעבעים. הרבה פעמים טרוריסטים שכאלה נתפסו כשהם מבצעים את זממם המרושע באדישות וקרירות אכזרית. לעומת זאת תחשבו על אדם שבן משפחתו נפגע מאותו טרוריסט, כעת הוא מעוניין לבצע פעולת נקם כלפי קרוביו של הטרוריסט - כאן כבר יהיה מדובר על תוקפנות רגשית, כזאת שמלווה בדם חם אמוציונלית אימפולסיבית.
הלנו אתה אם לצרינו
כאשר עוסקים במאבקים וביחסים שמתחוללים בין קבוצות התמונה מורכבת עוד יותר:
המנגנון הבסיסי ביותר שקיים אצל כל יצור חי הוא המנגנון המכונה 'הילחם וברח'. מנגנון זה נועד להגן עלינו ולשמר את השרידות שלנו. המוח עסוק ללא הרף באיתור של סכנות, ברגע שהוא מאתר אחת כזאת - מערכת העצבים תחווט את הגוף למצב מלחמה. המח יערוך חישוב סיכונים מהיר ויבחר באחת משתי האופציות בריחה או מלחמה. המח שואף להתנהל ביעילות ובחיסכון מירביים ולכן הוא ליצור קיצורי דרך כדי לזרז תהליכים. וכאן נמצא המוקש.
כדי לזהות איום המח סורק את הסביבה ללא הרף ומנסה להבין אם האדם עומד מול שייך "לנו אם לצרינו". מגיל קטן לימדו אותנו להיזהר מאנשים זרים - במשך השנים המח מייצר תבניות שמבחינות בין 'קבוצת הפנים' הכוללת את האנשים השותפים לקהילה/למוצא/ לאג'נדא שלי ובין 'קבוצת החוץ' המכילה את שאר האנשים. כאשר המוח מזהה אדם שאינו נמנה על קבוצת הפנים הוא ישר מסווג אותו כאיום פוטנציאלי ומתחיל בהכנות ראשוניות של הגוף למצב מלחמה על ידי העלאת המתח ותוקפנות. זאת אחת הסיבות לנטיה שלנו לייצר דעות קדומות וסטריוטפים על קבוצות שזרות לנו - המיון הזה עוזר למח שלנו לסווג איומים בצורה יעילה יותר.
אנחנו הטובים!
גורם נוסף שתורם להידרדרות היחסים בין קבוצות הוא מה שמכונה 'העדפת קבוצת הפנים'. כבר בכיתה א' ילדים נוהגים להכריז כי הכיתה שלהם היא הטובה ביותר בכל בית הספר. דפוס ההתנהגות הזה לא משתנה לאורך כל ימי חייו של האדם שסבור תמיד כי קבוצת האנשים אליה הוא משתייך היא הטובה והאיכותית ביותר. 'תאוריית הזהויות' מסבירה את התופעה הזאת בעזרת הטענה שהאישיות שלנו אינה בנויה ממימד אישי בלבד, מרגע שנולדנו אנו מפנימים לתוך הזהות שלנו רכיבים מהסביבה הקרובה אלינו ומתוכם אנו יוצרים את האישיות היחודית שלנו. לכן כמו שהאדם אוהב ונוטה לחשוב שהוא יותר טוב מאחרים, הוא גם מעדיף לחשוב שהקבוצה שלו (ממנה הוא חצב את אישיותו היחודית) טובה יותר משאר הקבוצות. הנחת המוצא הזאת שהקבוצה שלנו טובה יותר מקבוצת היריב עלולה לחזק את ההצדקה לצאת ולהיאבק בקבוצת היריב 'הנחותה יותר'.כך במלחמת העולם השניה מודעות רחוב בארה"ב ובגרמניה ניסו לשרטט קריקטורות שמגכיחות את הצבא היריב ומציגות אותנו כנחות ובזוי כדי לעודד מוטיבציה בקרב צעירים לבוא ולהתגייס למאבק המלחמתי.
נשרים נגד פתנים
בשנות ה-60 חוקר בשם שריף ערך ניסוי מרתק כדי לחקור כיצד נוצרים קונפליקטים - הוא ארגן מחנה קיץ לנערים צעירים וחילק אותם לשתי קבוצות יריבות - אחת כונתה קבוצת הנשרים והשניה קבוצת הפתנים - רכז המחנה הודיע על סדרת תחרויות שעתידה להתרחש במשך הימים הבאים והודיע על פרס ייחודי אותו תקבל רק הקבוצה המנצחת. במשך אותם ימים עקבו החוקרים של שריף אחר התנהגות הנערים שהלכה והתדרדרה לכיוון של סכסוך חריף ומאבקי כח קשים. מסקנתו של שריף הייתה שהגורם המרכזי ליציאה למאבק בין קבוצות היא משאבים מוגבלים. הילדים הבינו שאם הקבוצה השניה תזכה בפרס הם יצאו מופסדים ולכן התעורר בהם יצר המלחמה והמאבק בקבוצה היריבה.
יש תקווה
לאחר ששריף יצר את המלחמה בין 'הנשרים 'ו'הפתנים' הוא חיפש דרכים כיצד ניתן לגשר ביניהם מחדש: הוא איתר שתי טקטיקות שעזרו לקבוצות היריבות לבנות גשר וחיבור ביניהן. שריף יצר מפגשי היכרות קרובים בין הקבוצות, בני הנוער החלו להכיר את בן הקבוצה היריבה כאישיות אינדבידואלית ולא רק כבן הקבוצה המתחרה וכך פחתה העוינות ביניהם. בנוסף הוא גילה שכאשר שתי הקבוצות קיבלו מטרה משותפת שלשם מימושה כל קבוצה הייתה מוכרחת להיעזר בקבוצה השניה - הקשר בין בני הקבוצות הלך והתחזק.
עד היום פסיכולוגים ומגשרים מחפשים דרכים ליישם את העקרונות של שריף בניסיון לפתור סכסוכים יחידים וקבוצות ברחבי העולם.
המתכון למניעת מלחמות
מה היה קורה אילו יום אחד צבא של חייזרים היה נעמד מעל כדור הארץ ומאיים על המשך קיומה של האנושות?
ברגע אחד היינו רואים את המדינות העוינות ביותר בכדור הארץ משלבות זרועות בניסיון להאיבק באותו איום. ארה"ב, רוסיה, צפון קוריאה ונאט"ו כולם היו עובדים יחד להילחם באויב המשותף. אם כן, אויב חיצוני משותף הוא המתכון הטוב ביותר לחבר בין אויבים - 'אויבו של אויבי הוא ידידי' גם אם לפני רגע הוא היה אויבי.
ערב אירועי ה11 בספטמבר הנשיא בוש נחשב לנשיא בינוני ביותר, לאחר מתקפת הטרור על בנייני התאומים שיעורי התמיכה בו נסקו בבת אחת ל90% - ברגע שבוש הכריז על יציאה למלחמה בארגון הטרור הנפשע הוא הפך להיות המצביא שמוביל את האומה האמריקאית נגד אויבה, מלחמת הקיום הפכה את המאבקים הפנים-אמריקאים לחסרי חשיבות לטובת המלחמה באויב החיצוני.
מלחמות היהודים
העם היהודי ידע מאבקים ומלחמות פנימיות חריפות ועקובות מדם, ההיסטוריה מראה שוב ושוב כיצד המאבקים בין הקבוצות השונות בעם לא פסקו גם בשעה שדפק האויב בשער - בימי ממלכות יהודה וישראל, בזמן המרד ברומאים ובעידן המחתרות היהודיות בגטו וורשה ובארץ ישראל. רק כאשר החרב נדבקה צמוד לצוואר, רגע לפני שעלה הכורת, העם היהודי השכיל לשלב ידיים ולהתאחד במאבק מול הצורר. בדיוק כפי שאירע גם בעקבות האירועים הקשים ב7 באוקטובר.
אם כולנו היינו נראים וחושבים בדיוק אותו דבר, העולם היה אפור ומשעמם, דווקא השוני והגיוון הוא שיוצר את היופי והחן. כדי שכל הגוונים ישתלבו יחד ליצירה עשירה וססגונית, כל גוון וסגנון חייב להכיר היכן עומד הגבול שלו והיכן הוא מותיר מקום לגוונים האחרים. כיצד נוכל לשלב בין הביטוי האותנטי שלנו ובין נתינת מקום גם לאלו ששונים מאיתנו?
חזון היהודי לאחרית הימים מתאר מודל הרמוני של העדר מלחמות ומאבקים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"
השינוי הגדול שיתרחש בעת הגאולה הוא המפגש הבלתי אמצעי עם נוכחותו של הבורא - התוצאה הישירה מכך היא צניעות, ענווה וביטול - רק בעזרת תכונות אלה ניתן לחיות בהרמוניה גם עם מי ששונה מאיתנו.
"או שהאנושות תשים קץ למלחמה, או שהמלחמה תשים קץ לאנושות" ג'. קנדי.
הצגת כל התגובות