לכל אחד יש תמונת ילדות שמלווה אותו שנים קדימה. סוג של הבטחה ממוסגרת בין אדם לקונו, שבנויה מזמן, צבע ומקום. אמירה שמהדהדת למרחקים. ואני לא אדם של נופים. לא מתרגשת מהשטחים העצומים שפורחים על המפה ומחסים עמוד, כשמציירים את הכדור. בכלל, טבע ואני זה כמו שמן ומים. לא מסתדרת עם העקבים.
אלא שסובבים אותי, משתגעים למה השלבים אצלי סגורים הרמטית גם ביום שטוף שמש צוהלת. הרגל הראה, שתמיד העדפתי תאורת אולפן, מאור יום פוקח עיוורי הרוח. אולי כי הוא פחות תופר אותך לחיים. לא מחייב כזה. אולי כי הפלורוסנט אחיד ויותר מחמיא לפיגמנט הישראלי השחוק מטל ומטר מזרח תיכוני. ואולי בחכמת הגויים ימצאו פרשנות לדבר הזה שבי, מה שבטוח זה, שהבירור, הוא לטור אחר.
ויש מפוזרים בגלובוס, שמַכְּתוּבּ להם לנדוד. מטולטלים ומטלטלים. אחרונים בתור לבדיקת עירוב. כמותי וכמו האיש שחווה איתי הרהור תשובה ראשון בגיל 8.
לא עוד מלכת הכיתה
בדיוק מלאו לי 7 אביבים. הכל זז אצלי בתוך רדיוס בטוח של חדר ורוד, דובי שזכה איתי בתרות שירה ארצית, נדנדה על גג גדול, שמשקיף על כביש סואן וראשי ברמת השרון הממותגת דאג כמושבה, והנתון המבטיח שהייתי למלכת הכיתה. פשוט ולא דרמתי.
לכן כנודע לי שעוקרים לגרמניה (ועקירה כידוע כואבת לכל הדעות) ובאנמיות לא אופיינית שאלתי רק, אם "מדברים שם עברית?" הורי לא ידעו היכן למקם תגובתי המוזרה. כמו השלמתי עם הגזירה שאבי נשלח לשליחות וש-2890 קילומטרים עמדו להפריד אותי מהמדרגות שלי. מ89 המדרגות שספגו אין ספור עלבונות מחזירות רעה תחת טובה, בעת שהובילו אותי אין ספור פעמים הלוך ושוב לאנשהו, מבלי שאדע, שבבוא היום יחסרו לי יותר מכל.
2890 הקילומטרים הללו הפרידו אותי גם מהחיוך של שושי השכנה. ומניר מא' 3, שנתן לי תפוח בהפסקה. מהמורה לבלט עם משטר קפדני ומוגזם, ומצלצול טלפון החוגה בסלון, שבצידו שהשני תמיד חיכה קול מרגיע של סבתא אהובה. מכל מה שהיה שלי, נגיש ואנושי, נשאר מאחור והוחלף במטבע זר.
ואתם לא תמצאו אותי מכחישה שמינכן היא אכן עיר יפה במונחים תיירותיים. ב5 שנים שעוצבתי שם, מצוידת געגוע רדום בכיס, באמת גדלתי עם פאר מנטאלי מכובד. אבי שיבל"א, חובב הגה מושבע, מה שפתח בפנינו ערוץ ישיר לחופשות פיצות בטוסקנה, השתתפותי בתחרויות סקי, משחקי תופסת במעלית מגדל-אייפל ומחבואים במוזיאון השעווה הלונדוני. עצירות גלידה בשדרות היוקרה של אירופה היו שבשגרה.
ועם כל זאת, הבטן הצברית שלי, הייתה רעבה לתבלינים אחרים לגמרי. כאלה שמחברים עם ילדות עזובה אך לא נשכחת.
זיכרונות בחדר חשוך
זה צף מחדש מוצ"ש אחרון. כיביתי את קולו של הרב אברהם ישראל גליס, בשעה שחגג עשור לתוכניתו "מלווה מלכה" ברשת ב', לא לפני ששמעתי איך הוא מגונן עליו בחירוף נפש. שער החניה עלה וירד מאחוריי כמו וילון תיאטרון מקולקל. נשארתי לשבת בחלל יחף מגלי עטר, מריצה בראש את אלבום צעירותי. מגששת, דולה ותולה זיכרונות בחדר חשוך, עד שיתייבשו הנגטיבים.
ניערתי את הפעם הראשונה שעדי, בת-זקוניו וחברתי הטובה, תרגמה לי "מוקצה" בשבת כהילתה. סוחטת עוד קצת כדי להגיע לריח החלה מהמטבח הלבן של נחמה, רעייתו, וכנראה האשה האצילית ביותר שעיניי זכו לפגוש. עד שמזהה את בית הכנסת הגדול ברחוב "רייכנבך". עוד שנייה הוא יסתובב אלי עם הזקן הארוך שלו. יצחק איתי. משכיח כל רתיעה מה"חרדים האלה".
הרב יצחק ארנברג. האיש העניו שחיבק במילותיו, גם בלי לומר מילה. זה שראה אותי הופכת מילדה לברת-מצווה. אותו אחד שהסביר שעות לילדה ספקנית, כל שבוע מחדש, בסובלנות אין קץ ובכובד ראש כמדבר לבוגרת - למה כל מה שלוכד מבטינו הוא הוכחה חותכת לקיום הקב"ה. מקשיב ומתעניין כאילו אני החשובה בעולם, גם כשהנושא הוא זניח מכל. והוא-הוא הסיבה, ש"בגללה" אני לא מתרגשת מפלאי הטבע, אלא מפלא טבעו של אדם.
במקום מרתפי הנצים, ישיבות הסדר
כשנאמו במרתפי הנצים לפני 65 שנה, לא חלמו שתעלה השעה על אותה אדמה חרוכה, ושהיא עצמה תהווה קרקע לקהילה יציבה, לישיבות הסדר וישיבות של חוזרים בתשובה, לגנים יהודיים, חוגי העשרה לאשה החרדית בחו"ל ועוד אין ספור שורשים, שקושרים את השם יתברך אליהם, ימש"ו.
מי שאחראי לכך ולעוד הרבה דומה, הוא לא אחר מאותו רב צנוע. גם בו וודאי קונן אותו ילד מסויג, שנתבשר על ידי אביו שבשמיים, שנגזרה עליו שליחות ושהוא ואשתו המיוחסת (תקישו בגוגל), מתבקשים להזדרז. וגם הם וודאי מתהפכים מגעגועים לכל אורך השנים. 15 במינכן ואז 15 בברלין. העיר ללא החומה. עיר הדגל והמחסה לכל מסיבות סדום ועמורה של ימינו, על כל המשתרע מכך.
במוצ"ש הקרוב אסגור מעגל ואתארח באותה תוכנית שהתחילה את הכל. שם אספר מעט על משפחת ארנברג, שחותרים בים של מטביעים. רדופים שלא בצדק, מאז שאני זוכרת את עצמי, בעיקר כי סרבו ליחצ"ן פעילותם ברבים, כיאה ליהודי אמיתי ונסתר.
כשקמו רחשי מתנגדים מארץ הקודש, הזדעזעתי איך ייתכן הדבר, שכן שליחותם של אלה, בשונה מהרב ארנברג, עמוסת זוהר בוהק מיבשה בטוחה ולא מאיימת. נדמה היה לי שראוי שדווקא הם יברכו על המוגמר, במקום להכתיר מאינטרס, יורש פופוליסטי, לעצר תפוס ועמוס קבלות.
הייתי ילדה פלפלית. ראו לי את הישראליות על הפנים. פנים של ילדה, שנתקלה בעיניים שמפזרות "ראוס! ראוס!", יותר פעמים משאצבעותיי יכלו לספור. זה בטח חלק מהעניין שבגללו כף רגלי לא דרכה שם שוב, מיום שעזבנו, לפני 17 שנה. הרב ארנברג וודאי שזוכה לעיניים הנ"ל, כל יום, אבל הוא עודנו נשאר למלא שליחותו. זו בדיוק הסיבה שחשוב, שהוא לא יספוג אמירה זאת, מיהודים חשובים, שרק שמעו זהה, מסבתם. ודי לחכימא ברמיזה.
שיר כשעוזב את הלב, לא נשבר. הוא רק נוטש ללב אחר שמבקש למלא בתקווה, את החסר.
שבת שלום מקרבת ומחבקת! מרוממת תמונות שנשארו מאחור, למרות שנחמד שיראו שוב אור.
פניות אישיות, הצעות לשירים ודברים שבקדושה, ניתן לשלוח לאוריין לכתובת:
הצגת כל התגובות